כאשר משבר פוקד את המשפחה שלנו, בין אם מדובר באובדן, מחלה, גירושין, מצב ביטחוני מתוח או קושי נפשית של אחד מבני המשפחה, העיניים והדאגה של כולם נשואות באופן טבעי אל הילדים ואל הנכדים.
אבל מה קורה לנו, הסבים והסבתות, ברגעים האלה?
אנחנו מוצאים את עצמנו בעמדה מורכבת במיוחד. הלב שלנו נשבר פעמיים: פעם אחת מול הכאב של הילד או הילדה הבוגרים שלנו, ופעם שנייה מול הדאגה לנכדים האהובים. מתוך דחף עמוק להגן, אנחנו מיד נכנסים למוד של התגייסות: מגיעים לעזור, לבשל, לשמור, להרגיע ולהיות הסלע היציב של המשפחה.
אלא שבתוך כל הסערה הזו, קל מאוד לשכוח שאף אחד לא שואל אותנו "מה שלומכם?". אנחנו הופכים לעתים ל"שקופים": נוכחים מאוד, עוזרים המון, אך נשארים לבד עם הפחדים, העייפות והכאב של עצמנו.
איך נוכל להמשיך ולהעניק רשת ביטחון לדור הצעיר, ובבד בבד לשמור על הגבולות והרווחה הנפשית שלנו?
המלכוד הרגשי: למה זה כל כך כבד?
כסבים וכסבתות, אנחנו לא רק צופים מן הצד; הלב שלנו נושא ברגעים עומס רגשי שמורכב מארבעה מעגלים שונים שמתנקזים אלינו בבת אחת:
- הכאב האישי שלנו מול המשבר: המכה הישירה מהאירוע שפקד את המשפחה (הפחד, ההלם או הצער).
- הכאב על הילד או הילדה הבוגרים שלנו: הלב שנשבר לראות את הילד או הילדה שלנו (שעבורנו נשארים ילדים בכל גיל) סובלים, מתמודדים או קורסים תחת הנטל.
- הדאגה העמוקה לנכדים: החרדה לשלומם, להתפתחותם ולרווחתם הנפשית של הנכדים האהובים שנמצאים בתוך הסערה.
- הכאב על טלטלת הבית המשפחתי: הצער על אובדן השגרה, השקט והאיזון של התא המשפחתי המורחב כולו, לצד החשש ממה שצופן העתיד.
תחושת השקיפות מגיעה לרוב לא מתוך רוע לב של הסביבה, אלא מתוך הצפה. כולם סביבנו מרוכזים בכיבוי השריפה, ואנחנו נתפסים כמי שחזקים ומנוסים מספיק כדי להסתדר. אולם, כאשר איננו נותנים מקום לכאב המרובע והמוצדק הזה, העומס הרגשי עלול להתבטא בשחיקה נפשית, בעייפות כרונית ואף בתסמינים פיזיים של מתח.
הכוח הייחודי שרק אנחנו יכולים להביא
לצד הקושי, חשוב שנזכור עד כמה הופעתנו והנוכחות שלנו חיוניות עבור הנכדים והילדים שלנו:
- אי של יציבות ורציפות: בעוד ההורים נמצאים לעתים בעין הסערה, אנחנו יכולים לספק לנכדים פינה של שגרה מוכרת, חמה ובטוחה.
- פרספקטיבה של ניסיון חיים: הניסיון שצברנו לאורך השנים מאפשר לנו להקרין מסר שקט אך חזק: "אנחנו נעבור את זה ביחד".
- מרחב בטוח לשיחה: לעתים קרובות, בייחוד בגיל ההתבגרות, לנכדים קל יותר לפרוק את שעל ליבם מולנו מאשר מול ההורים המתוחים.
איך נתמוך במשפחה בלי לאבד את עצמנו?
כדי שנוכל להמשיך ולהיות שם עבור היקרים לנו, עלינו למלא קודם כול את המצברים של עצמנו. הנה מספר צעדים מעשיים שאנחנו יכולים לאמץ:
1. הגדרת גבולות מתוך אהבה
רצון הלב שלנו הוא להיות זמינים 24/7, אך בפועל זהו מתכון בטוח לשחיקה. מומלץ להגדיר מראש במה ובאילו ימים אנחנו עוזרים (למשל: "אנחנו איתכם בימי שלישי ואוספים את הילדים מבית הספר"). הגדרה ברורה מעניקה שקט גם להורים וגם לנו.
2. תקשורת פתוחה מול הילדים הבוגרים
כדי למנוע תחושת התערבות או אי-הבנות, פשוט נתרגל לשאול ישירות: "אנחנו כאן ואוהבים אתכם. איך הכי נכון לכם שנעזור כרגע?". הקשבה לצרכים שלהם מבלי להציע עצות שלא התבקשו מייצרת שותפות מעצימה.
3. מרחב בטוח לנכדים, ללא חציית גבולות
כשאיננו מסכימים עם סגנון החינוך או התנהלות ההורים בזמן המשבר, נזכור שזהו אינו הזמן לקונפליקטים. מול הנכדים נשמור תמיד על כבוד ההורים. נעניק לנכדים אוזן קשבת, בישול חם או משחק משותף. מקום שבו הם אינם חייבים לדבר על המשבר אם אינם רוצים.
4. שמירה על "איים אישיים" של שגרה
אל תוותרו לחלוטין על חייכם האישיים. המפגש עם החברים, החוג, הליכה בבוקר או קריאת ספר. אלו אינם מותרות, אלא הצינורות שמזינים את כוחות הנפש שלנו.
5. מציאת מקום לפריקת העומס האישי
נשתדל שלא לפרוק את החרדות והכאב שלנו מול הילדים שנמצאים בתוך המשבר. מצאו חבר קרוב, בן/בת זוג, קבוצת שווים או גורם מקצועי שבו תוכלו אתם להיות אלה שמקבלים תמיכה, מקשיבים להם ומאפשרים לכם לפרוק.
מותר גם לנו לבקש עזרה
כדי להמשיך ולהיות הסלע של המשפחה, אנחנו חייבים לוודא שגם אנחנו עומדים על קרקע יציבה. אם אתם מרגישים שהעומס הרגשי כבד מנשוא, שהשינה נודדת או שתחושת המחנק אינה עוברת, דעו שאינכם לבד.
גם לתומכים מגיע מקום בטוח לפרוק.
אנחנו בער"ן מזמינים אתכם ליצור עמנו קשר בכל עת. המתנדבים והמתנדבות שלנו כאן כדי להקשיב לכם, בדיסקרטיות מלאה ובגובה העיניים, ולהעניק גם לכם את התמיכה והחיבוק שאתם מעניקים לכולם.
- בטלפון: 1201 (מכל טלפון)
- בצ'אט, בווטסאפ ובמסרון: באמצעות האתר שלנו
