פגיעה מינית בגברים – למה כל כך קשה לבקש עזרה?

כשאנחנו חושבים על פגיעה מינית, בדרך כלל אנחנו לא חושבים על גברים.

אולי משום שגדלנו על תפיסות שלפיהן גברים אמורים להיות חזקים, להגן על עצמם, לדעת להציב גבולות ולא להראות חולשה. אולי משום שקיימת תפיסה מוטעית שגבר תמיד מעוניין במגע מיני, ולכן קשה לנו לדמיין מצב שבו גבר אומר "לא" או פשוט לא יכול להסכים.

אבל פגיעה מינית יכולה לקרות גם לגברים. בכל גיל, בכל מקום ובנסיבות שונות. ולפעמים הקושי הגדול מתחיל דווקא אחרי הפגיעה: איך מספרים? למי מספרים? ומה יחשבו עלינו אם נגיד בקול רם שזה קרה לנו?

גם גברים יכולים להיפגע מינית

הנתונים המחקריים מראים שפגיעה מינית בגברים אינה תופעה שולית. לפי נתוני ה-CDC בארה"ב, כמעט אחד מכל ארבעה גברים חווה במהלך חייו צורה כלשהי של פגיעה מינית.

חשוב להבין שגם כאשר המונחים וההגדרות הסטטיסטיות משתנים בין מחקרים, התמונה הכללית ברורה: גברים נפגעים מינית, והיקף התופעה משמעותי.

עוד דבר שחשוב לדעת הוא שרבים מהגברים שנפגעו חוו את הפגיעה כבר בגיל צעיר. לפי נתוני ה-CDC, בקרב גברים שנפגעו מאונס או מניסיון אונס, כ-71% חוו את הפגיעה הראשונה לפני גיל 25.

אלה אינם רק מספרים. מאחורי כל מספר יש אדם שהיה אולי ילד, נער או גבר צעיר, שנאלץ להתמודד עם משהו שלא היה אמור לקרות לו.

"אבל אני גבר. איך זה יכול לקרות לי?"

זו שאלה שגברים שנפגעו עלולים לשאול את עצמם. לפעמים היא מלווה במחשבות כמו:

"הייתי צריך לעצור את זה."

"למה לא התנגדתי?"

"איך לא הצלחתי להגן על עצמי?"

"אולי בכלל לא היה מדובר בפגיעה?"

אבל האחריות לפגיעה אינה של מי שנפגע. לא משנה אם אנחנו גברים או נשים, צעירים או מבוגרים. לא משנה אם אנחנו חזקים פיזית, אם היינו שיכורים, אם קפאנו במקום או אם לא ידענו איך להגיב.

היעדר התנגדות אינו הסכמה.

לפעמים הגוף מגיב לפחד או לאיום בקיפאון. אנחנו לא תמיד מצליחים לצעוק, לברוח או להתנגד. לפעמים אנחנו פשוט מנסים לשרוד את הרגע.

זו אינה חולשה.

"אבל הגוף שלי הגיב"

אחת ההתמודדויות המבלבלות במיוחד אצל גברים היא תגובה גופנית בזמן פגיעה מינית.

יכולה להיות תגובה פיזיולוגית שאינה תואמת את מה שאנחנו מרגישים או רוצים. הגוף יכול להגיב לגירוי באופן אוטומטי, גם כאשר אנחנו מפחדים, מבוהלים או לא מעוניינים במה שקורה.

התגובה של הגוף אינה הסכמה. היא גם אינה אומרת שנהנינו או שרצינו את מה שקרה. זו נקודה שיכולה להיות משמעותית מאוד עבור גברים שמתמודדים לאחר הפגיעה עם בלבול, אשמה או בושה.

"אולי לא יאמינו לי"

אחד המחסומים הגדולים בפני פנייה לעזרה הוא הפחד שלא יאמינו לנו. אנחנו עלולים לחשוש שמישהו יגיד:

"אתה בטוח שזה באמת היה ככה?"

"למה לא פשוט הלכת?"

"אתה גבר, איך לא עצרת את זה?"

או אפילו:

"אולי בעצם רצית את זה?"

הפחד הזה אינו דמיוני. מחקרים וסקירות מחקריות על חוויותיהם של גברים שנפגעו מינית מצביעים על סטיגמה, בושה וחוסר אמון כמכשולים משמעותיים לגילוי ולפנייה לעזרה. סקירה שפורסמה ב-2023 מצאה גם עדויות לכך שחלק מהגברים חווים את מערכות התמיכה והשירותים ככאלה שאינם מותאמים מספיק לצרכים שלהם.

וככל שקשה יותר לדבר, כך קל יותר להישאר לבד עם מה שקרה.

הבושה עלולה להשתלט

פגיעה מינית יכולה לערער את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. אנחנו עלולים להרגיש פחות גבריים, חלשים, מלוכלכים או פגומים. לפעמים אנחנו כועסים על עצמנו על כך שלא הצלחנו לעצור את מה שקרה.

אבל הבושה מספרת לנו סיפור שאינו נכון. הבושה אינה שייכת למי שנפגע. האחריות נמצאת אצל מי שפגע.

אנחנו לא צריכים להיות חזקים מספיק כדי למנוע כל פגיעה. אנחנו לא צריכים לדעת מראש איך נגיב במצב מאיים. ואנחנו לא צריכים להוכיח את הגבריות שלנו באמצעות היכולת להילחם, לברוח או להתנגד.

לפעמים קשה אפילו לקרוא לזה פגיעה

יש גברים שמתקשים להשתמש במילים "פגיעה מינית" או "תקיפה מינית" כדי לתאר את מה שקרה להם.

אולי אנחנו חושבים שזה "לא היה מספיק חמור".

אולי אנחנו אומרים לעצמנו שהיה בינינו קשר, ולכן זה לא יכול להיחשב פגיעה.

אולי הפוגע היה אדם שאנחנו מכירים או אפילו אדם שהיה קרוב אלינו.

ואולי פשוט לקח לנו זמן להבין שהגבול שלנו נחצה.

אנחנו לא חייבים למצוא את המילה המדויקת מיד. אפשר להתחיל ממשפט פשוט:

"קרה לי משהו שלא רציתי שיקרה." גם זה מספיק כדי להתחיל לדבר.

למה לפעמים אנחנו מספרים רק שנים אחרי?

לא כל מי שנפגע מסוגל לדבר מיד. לפעמים אנחנו צעירים מדי ולא מבינים מה קרה. לפעמים אנחנו מפחדים מהתגובה של הסביבה. לפעמים אנחנו מתביישים. ולפעמים אנחנו פשוט מנסים להמשיך הלאה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה.

יכול להיות שרק שנים מאוחר יותר, בעקבות אירוע אחר, קשר זוגי, שיחה או זיכרון שצף, אנחנו מצליחים להבין עד כמה הפגיעה השפיעה עלינו.

גם אם עבר זמן, עדיין מותר לנו לבקש עזרה. אין תאריך תפוגה למצוקה.

הפגיעה יכולה להשפיע גם הרבה אחרי שהיא הסתיימה

לפעמים אנחנו מצפים מעצמנו "להתגבר". אבל פגיעה מינית יכולה להשפיע על תחושת הביטחון, על האמון באנשים אחרים, על קשרים זוגיים, על אינטימיות ועל האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.

אנחנו עלולים לחוות חרדה, עצבות, כעס, בושה, הסתגרות או קושי להיות קרובים לאחרים. ולפעמים אנחנו בכלל לא מקשרים בין התחושות האלה לבין מה שקרה בעבר.

התגובה של כל אדם שונה. אין דרך אחת נכונה להרגיש אחרי פגיעה.

ואם אנחנו עדיין מתביישים לפנות לעזרה?

אולי אנחנו יודעים שהיינו רוצים לדבר עם מישהו, אבל בכל פעם שאנחנו חושבים על זה עולה בנו קול שאומר:

"עזוב, תסתדר לבד."

"זה כבר היה מזמן."

"מה יחשבו עליי?"

"אני אמור להיות חזק יותר."

אבל לבקש עזרה אינו סימן לחולשה. להפך. לפעמים הצעד האמיץ ביותר הוא להפסיק להחזיק הכול לבד.

אנחנו לא חייבים לספר את כל הסיפור בפעם הראשונה. אפשר להתחיל במשפט אחד:

"עברתי משהו ואני מתקשה להתמודד איתו."

ומשם להתקדם בקצב שמתאים לנו.

ואיך אפשר להיות שם עבור גבר שמספר לנו שנפגע?

אם מישהו קרוב אלינו מספר לנו על פגיעה מינית, ייתכן שגם אנחנו לא נדע מיד מה לומר. הדבר החשוב הוא לא לחקור ולא למהר לשפוט. אפשר לומר:

"אני מאמין לך."

"אני מצטער/ת שזה קרה לך."

"זו לא הייתה אשמתך."

"אני כאן איתך."

לא צריך למצוא את המשפט המושלם. עצם ההקשבה והאמונה יכולות להיות משמעותיות מאוד. ובעיקר, כדאי להימנע משאלות שמטילות אחריות על הנפגע, כמו: למה לא התנגדת, למה נשארת שם, למה לא סיפרת קודם.

אנחנו לא צריכים להבין כל פרט כדי להיות שם עבור האדם שמולנו.