קרוב לוודאי שאם אנחנו סובלים או סובלות מאיזושהי הפרעה נפשית, שמענו יותר מפעם אמירות כמו "את.ה סתם עצלנ.ית", "זה רק כדי לקבל תשומת לב", "מה הבעיה פשוט להתגבר על זה?", "את.ה מגזימים", "זה הכל בראש שלך", או "לכולם קשה לפעמים, למה לעשות מזה כזה עניין"?. אמירות שמוסיפות עוד מעמסה של קושי, על הקשיים שכבר קיימים.
אנחנו חיים בחברה שמקדשת כוח, תפקוד והצלחה, ולפעמים קשה לאנשים סביבנו להבין איך אנחנו, שמתמודדים עם דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה או כל הפרעה אחרת, לא יכולים "פשוט לקחת את עצמנו בידיים ולצאת מזה". העניין הוא שהפרעות נפשיות הן לא עניין של כוח רצון או בחירה, להכנס אליהן או "לצאת מהזה", ממש כמו מחלות פיזיות.
איך הסטיגמות האלה משפיעות עלינו?
אמירות כאלה מגיעות לרוב הסטיגמות סביבנו נובעות לרוב מחוסר ידע ומפחד מהלא מוכר, וההשפעה שלהן האלה יכולה להיות גדולה עצומה.
אמירות כאלה ודומות גורמות לנו לא פעם להסתיר את המצוקה שלנו, לחשוש ולהמנע מלבקש עזרה ולהרגיש בדידות. הן עלולות לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק מתאמצים ושהמאבק שלנו הוא כישלון אישי ולא חלק טבעי מהתמודדות עם קושי נפשי.
לפעמים, בגלל הפחד משיפוטיות או ביקורת, אנחנו נמנעים מלפנות לטיפול, נמנעים מלשתף את הקרובים אלינו, ונשאבים לבדידות שמגבירה את הכאב.
בנוסף, הסטיגמה יכולה להשפיע גם על קבלת טיפול ראוי – אנשים עלולים להתייחס אלינו אחרת, לפקפק בקשיים שלנו או בתלונות על סימפוטמים שונים.
כשאנשים לא מבינים משהו, קל להם להרחיק אותנו או להדביק לנו תוויות. כך נוצר מצב שבו אנחנו מרגישים שעלינו להסתיר את מה שעובר עלינו, מה שרק מחמיר את הקושי.
מה כן אפשרי?
ככל שנדבר יותר בפתיחות, עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם, נשאל, נקשיב ונלמד – כך נוכל ליצור מציאות שבה לא צריך להתבייש או להרגיש לבד. אם אנחנו משתפים מישהו בקושי שלנו, אנחנו צריכים להרגיש בטוחים שיקשיבו לנו בלי למהר לתת עצות, ושנוכל לדעת שלפעמים, הידיעה שאנחנו לא לבד היא העזרה הכי גדולה שאפשר לתת.
