פעמים רבות מתקיים דיון האם הדיבור על מוות מאובדנות על ידי הורים, אנשי חינוך ובאמצעי התקשורת מעלה את רמת הסיכון או דווקא ממתן אותו ואפילו מציל חיים.
בעבר, השיח על מוות מאובדנות היה כמעט בגדר טאבו. הנחת המוצא היתה שעצם הדיבור עלול "להעלות רעיונות לראש". עם זאת, כיום ידוע שההפך הוא הנכון. חשוב מאוד לדבר על הדברים ולא לנסות להסתיר אותם או להתעלם מהם. לשיח נכון על אובדנות יש ערך מניעתי.
כשאנחנו לא מדברים על אובדנות, אליה נחשפים גם ילדים ומתבגרים, עובר מסר בעייתי, שעיקרו – אין מקום למצוקה נפשית בשיח המשפחתי, החינוכי והחברתי, שאין ביכולתנו להכיל רגשות מורכבים וקשים ואנחנו לא יכולים להיות בפועל כתובת לסיוע.
איגוד הפסיכולוגים האמריקאי ממליץ לומר גם לילדים מגילאי יסודי ובוודאי למתבגרים שנחשפו לאובדנות כי האדם "מת מאובדנות", מבלי להכנס לפרטים ולתיאורים ובאופן תואם גיל. כשאנחנו משוחחים על כך ברגישות, אנחנו מעבירים את המסר שגם לכאב נפשי יש מקום ושאנחנו כאן כדי להקשיב להם ולתמוך בהם בכל מצב. לכל בעיה יש יותר מפתרון אחד.
חשיפה בתקשורת
נמצא כי העלאה של נושא האובדנות בשיחה עם אנשים הנתונים במצוקה עשויה להציל חיים. העלאה של הנושא באוכלוסייה הכללית עשויה להיות בעלת משמעות מניעתית.
לעומת זאת, חשיפה תקשורתית יכולה להזיק ואף להביא להדבקה חברתית אם עוסקים בנושא בצורה דרמטית (עמודים ראשיים, כותרות גדולות), מפארים התאבדויות (או את האדם שמת מאובדנות) ומתארים אותן באופן מפורט לרבות מקומות ושיטות. ידוע "אפקט ורתר", המתאר גל התאבדויות בעקבות פרסום ספרו של גתה, "ייסורי ורתר הצעיר".
נמצא כי חשיפה באמצעי התקשורת למוות מאובדנות של דמויות המהוות מודלים לחיקוי, מזיקה ביותר עבור אנשים מוּעדים, המתמודדים עם מצוקה חריפה, עיוות בחשיבה והפרעות פסיכיאטריות, אשר רואים בפרסום לגיטימציה להתאבדות.
הוכח כי סיקור לא אחראי של מקרי התאבדות מוביל לעלייה בשיעורי ההתאבדות בשבועות ובחודשים לאחר הפרסום. מצד שני, דווח על ירידה בשיעורי האובדנות לאחר סיקור שנותן מקום לגורמי סיכון, דרכי התמודדות ומניעה ולכתובות סיוע בעת מצוקה.
להפוך את הנסיבות לסיבות
פעמים רבות, קיימת נטייה מזיקה להפוך את הנסיבות לסיבת ההתאבדות: למשל "התאבד בגלל אהבה נכזבת", "התאבדה בעקבות חרם". נטייה זו שגויה, מסוכנת וחשוב להימנע ממנה היות שהיא מחברת בצורה ישירה של סיבה ותוצאה בין מאפיין אחד למוות מאובדנות, ועלולה להתפרש בטעות כסיבה לגיטימית לאובדנות בקרב אנשים במצוקה חריפה עם מחשבות אובדניות המתמודדים עם אותן נסיבות קשות.
התאבדות היא תמיד שילוב בין מספר גורמים, לרבות גורמים פרטניים: תכונות אישיות, יכולת פתרון בעיות, גמישות מחשבתית, מוכנות לפנות לעזרה וכן גורמים סביבתיים: תמיכה חברתית או היעדרה, וגורמים נסיבתיים המהווים את הטריגר. בהקשר זה משאבים אישיים ותמיכה סביבתית ומקצועית בעת הצורך, מהווים גורמים מגנים שיש ביכולתם להציל חיים.
כשאנו מדברים על אובדנות, חשוב להימנע משימוש במונחים כמו "בחר להתאבד" או "הצליח להתאבד". במקום זאת יש לומר ישירות "מת מאובדנות". כך אנו משדרים שהתאבדות אינה "הצלחה", ניסוח שעלול להתפרש שמדובר במעשה הרואי הראוי לחיקוי. אובדנות גם אינה "בחירה", מאחר שהמצוקה הרגשית והכאב הנפשי הבלתי נסבל שתרמו לכך היו כה גדולים שיחד עם החשיבה שהתאפיינה בצמצום קוגניטיבי ובראיית מנהרה – מנעו את היכולת של האדם לקבל החלטה שקולה במובן המקובל של המילה.
באמצעות הקניית ידע על סימני מצוקה, עקרונות של עזרה נפשית ראשונה ומידע על גורמי תמיכה, ניתן למנוע אובדנות ולהציל חיים. יחד עם זאת, לא תמיד רואים סימנים או מבינים את משמעותם. בעקבות אובדנות רבים מאתנו חשים תחושה מייסרת של אשמה. גם הסובבים זקוקים להקשבה ותמיכה וגם עבורם חשוב מאד לשמור על שיח אמפתי ורגיש.
אם אתן.ם או מישהו קרוב חווים מצוקה אל תישארו לבד – דברו איתנו. לכל קווי הסיוע של ער"ן לחצו כאן
*המאמר מאת ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן
