אני מקווה שתקראו את המכתב לפני שתעשו את השטות שאני עשיתי. אני כותבת מתוך מקום חשוף כואב. התמודדות שעברה עלי, ואני עדיין מנסה להתאושש ממנה. אבל אם זה יעזור למישהו/י לעצור רגע לפני… או ייתן תקווה שזה לא סוף העולם… אז עשיתי את שלי.
זה התחיל מעניין קטן… סטורי שרציתי להגיב לו אבל חששתי. משהו בי רצה להשמיע קול, להביע את דעתי, ולא היה לי אומץ לעשות את זה בשמי. אז פתחתי חשבון פייק, עם שם בדוי.
זה הרגיש בטוח, הקלדה במקום דיבור. אמירה במקום נוכחות. הרגשתי קצת אמיצה במידה הנכונה לי, חשבתי שאני עושה משהו בשביל הצדק. התחושה הזאת, שאת אומרת מה שאת באמת חושבת ואף אחד לא יודע שזו את… זה היה ממכר. התחלתי לכתוב יותר, להגיב לעוד דברים, להרגיש "חזקה". רק שזה לא באמת היה אומץ. זו הייתה מסכה.
אבל באינטרנט, שום מסכה לא מחזיקה מעמד לאורך זמן. מישהו עלה עליי. אני לא יודעת איך, אולי טעיתי, אולי משהו הסגיר אותי. לא משנה, משם – הכול הידרדר, מהר מאוד זה הפך לסיוט.
כמובן שמיד חסמתי את כל מי שיכולתי ובהמשך מחקתי את חשבון הפייק שפתחתי. אבל אז החשבון המקורי האישי שלי הוצף. כתבו עליי דברים נוראים. שיימינג, קללות, השפלות. מישהו אפילו העלה תמונות מזויפות שלי שעשו בבינה מלאכותית. במקומות שלא הייתי, עם אנשים שלא פגשתי, דברים שלא קרו, שלא אמרתי, שלא עשיתי.
לא היה לי לאן לברוח. זה הרגיש כמו אש שמדליקה את עצמה שוב ושוב, מכל פינה ברשת.
אנשים שלא הכרתי הרשו לעצמם לשפוט ולהעביר ביקורת – כי ככה זה ברשת. אף אחד לא חושב פעמיים לפני שהוא כותב, כמו שאני לא חשבתי.
אני יודעת שחלק מהעולם הדיגיטלי בנוי על מסכות, חצאי אמיתות, מנטרות שנשמעות טוב אבל לא קל ליישם אותן. אנחנו לובשים דמויות, יוצרים זהויות, שטופלו בפילטרים, ולעיתים שוכחים מי אנחנו מתחת לכל זה.
האמת שהרגשתי מותשת, נעלבתי, נפגעתי, נשברתי, לא רציתי להתמודד עם תגובות המשפחה והחברים שראו את מה שנעשה ברשת, כל כך התביישתי, רציתי להיעלם.
כל העניין התחיל מתוך חוסר ביטחון ותרם אפילו יותר לתחושת הניכור החברתי. אבל רודפת הצדק שבי לחשה לי: תקומי, אל תשתקי יותר, תעשי משהו… תשתפי!
רק אחרי הסיוט הזה שעברתי, והביטחון שלאט לאט התחזק עם הזמן… למדתי דרכים אחרות ואמיתיות להתבטא, בלי לפגוע באחרים או לקחת סיכון שיפגע בי בהמשך. הפייק קרס אבל למזלי תפסתי את עצמי את עצמי בזמן. לקח לי זמן לאסוף את השברים, אבל בכל פעם שדיברתי ועמדתי על שלי בדרכים אמיתיות וכנות – משהו בי התחזק. היום אני יודעת שדווקא מתוך הרגעים הכי מביכים והכי נמוכים, אפשר לצמוח. אפשר לטעות – וללמוד, להיפגע – ולהחלים.
היום אני מנסה להשתמש ברשת כדי לרפא ולחזק, ובמטרה להזכיר לאחרים/ות שאנחנו יפים/ות, חזקים/ות, בעלי/ות ערך בעולם הזה גם בלי פילטרים ומסכות. אני מבינה שבלי פילטרים יש לנו אפילו עוצמה רבה יותר.
אם את עדיין קוראת… אני רוצה לחזק אותך, ולהגיד שאם יש לך מה להגיד – זכותך!
בתקווה שתבחרי בדרך שבה יראו אותך באמת.
נפגש ברשת. ככה… כמו שאנחנו!!!
שלך,
מישהי שהייתה שם…
