אני רוצה לספר סוד ששמור אצלי בגוף ובלב… יש לי הפרעת אכילה.
בעצם אני כמעט לא מכירה אדם שאין לו או לה איזושהי הפרעה.
אבל זאת ארורה במיוחד, כי גם כשהיא כבר איננה… היא עדיין חיה וקיימת בתוכי. זאת הפרעה חמקנית, שקטה וסוערת, כואבת ומתסכלת. ולא עוזבת.
גם שאני כותבת ומשתפת אותך עכשיו… זה עדיין כמו סוד, כי הוריי לא יודעים, בן זוגי אינו יודע, וחברותיי הקרובות ביותר אינן יודעות. ובכלל, מה שהתרחש מתחת לכל החיוכים, החיבוקים, התפקוד, הלימודים והעבודה, היה הדיכאון וייאוש אחד גדול… ואף אחד לא ידע.
אני אפילו לא יודעת למה אני לא שיתפתי, אני מתארת לעצמי שרציתי להיראות ולהרגיש נורמלית.
אני לא זוכרת איך זה התחיל, אבל אני כן זוכרת את עצמי עומדת שעות, ימים, שנים, מעל האסלה ומנסה להקיא. בהתחלה זה היה קל, אבל אחרי תקופה… הגוף כבר לא נתן, ולא שיחרר, כאילו תפס את האוכל חזק כדי לקחת לעצמו את מה שהוא צריך כדי לשרוד. האוכל שאמור לתרום להתפתחות תקינה, להזנה וחיזוק כל המערכות, הפך לאויב שלי.
הבטחתי לעצמי שממחר אפסיק… אלפי פעמים הבטחתי לעצמי, אלפי פעמים אכזבתי את עצמי.
חברים וחברות שלי הכירו אותי בתור אדם משוחרר ופתוח, מאוזנת נפשית ומלאה שמחת חיים. אבל הייתי רקובה מבפנים וחסרת ביטחון והשקעתי המון אנרגיה בהסתרה. כל כך רציתי שיראו אותי, שיכירו ביכולותיי, אבל בעצמי לא הייתי בטוחה מי אני ומה החוזקות שלי. חיפשתי חיזוקים מכיוונים שהחלישו אותי. וניסיתי לרצות כל מי שרק נתן לי מעט תשומת לב ואהבה, וזה רק עוד יותר החליש אותי וגרם לי לחוסר אמון באנשים.
אני לא באמת יודעת למה בחרתי בהפרעת אכילה, זה יכל להיות גם סמים, אלכוהול, או כל התמכרות אחרת. אבל זאת התמכרות לחומר הזה שמופרש מהמוח לאחר ההקאה – ואז מצד אחד באה ההקלה, ומצד שני האשמה כלפי מה שאני מעוללת לגוף שלי.
הנזקים שעשיתי לעצמי היו חמורים, זה פגע לי בשיניים, בוושט, בקיבה ובמעיים, בעיניים, בעצמות, בשיער, בלב ובפריון. לקח לי שנים לתקן את הפגיעות האלה וחלק מהן בלתי הפיכות.
לפעמים נלחמתי על קילו אחד כאילו זאת מלחמת העולמות, וכשירדתי את הקילו הזה הייתי אדם עצוב וממורמר. ואז כששיחררתי ועליתי שני קילו למדתי לאהוב את עצמי פי אלף. ולא הייתי מרוצה, שמנה או רזה… לא מרוצה. עוד לא הבנתי שההפרעה היא רק סימפטום. ולא הבנתי מה יושב מתחת.
הלכתי לכל מיני סוגי טיפול, ורק אחד מהם באמת פתח לי את הלב. קלטתי שאני במלחמה מתמדת, בין העולם הפנימי שלי לחיצוני, בין האמת לשקר, בין שמחה לעצב, בין מי שאני כלפי חוץ למי שאני באמת.
פחדתי שיום אחד, בבית המשפט של הצדק הפנימי, ידונו אותי למאסר עולם על מחדל כלפי עצמי. אבל כשהתחלתי לסלוח לעצמי מצאתי נחמה ורגעי אושר קטנים. אז מה אם אכלתי שוקולד, אז מה אם עליתי חצי קילו, אז מה אם קיבלתי ציון נמוך בלימודים, אז מה אם מישהי בעבודה לא ממש אוהבת אותי.
יש לי את עצמי, ואני יכולה להפיק אור מתוכי בלי לקחת אור מאחרים.
היום אני מאירה את הדרך לאחרים ואחרות ששרויים באפלה גמורה.
באהבה, לכל מי שעודדו, חיזקו, תמכו והאמינו בי, ובהערכה גדולה לעצמי.
X…
