מיומנה של סתיו: המסע להחזיר את האור

את המכתב הזה כתבתי ומחקתי כל כך הרבה פעמים. הרגשתי שאני חייבת לכוון לכל אחד ואחת שכבר לא רוצים לחיות את החיים האלה. היה חשוב לי לא לפספס אף אחד או אחת שמרגישים כמו שאני הרגשתי.

איך מסבירים את המאבק הזה? הדרך הארוכה והכואבת של לחזור לחיים?

שנים שהייאוש היה החבר הכי קרוב שלי. יחסים של אהבה ושנאה, חבר דביק, שלא עזב אותי לרגע. הוא קם איתי בבוקר, ליווה אותי כל היום, ונשאר איתי ער בלילות.

הרגשתי שאני נלחמת מלחמה בלתי אפשרית. כל יום היה קרב. קרב נגד הייאוש ונגד עצמי, כאבים נפשיים בגוף ובנפש. הענשתי את עצמי פעמיים ושלוש. גם נפגעתי מאנשים, גם פגעתי בעצמי וגם רציתי למות.

לא הגיע לי!!!

לא היה לי שום מושג איך יוצאים מזה ואם אצא מהמצב הזה אי פעם. כל פעם שניסיתי להתחיל מחדש, למצוא תקווה, הרגשתי שאני נופלת. שוב ושוב ושוב. זה היה כמו לטפס על קיר חלק, בלי שום אחיזה. כל צעד היה מאמץ עצום, וכל נפילה הרגישה כמו צניחה חופשית מצוק הישר אל משטח בטון. כמו מפולת סלעים שמוחצת אותי. כמו לצעוד אל הלא נודע במנהרה חשוכה בלי ניצוץ אחד של אור.

אבל משהו בי, משהו קטן, אולי תא אחד בתוכי, רצה לחיות, ואני לא רציתי להקשיב לו, אבל הוא היה "עורך הדין" שלי, ההצלה שלי. והתעקש להאמין שיש סיכוי שהחיים יהיו יותר טובים. נלחמתי בעצמי ובגרעין האופטימי הבודד שבי מלחמה קשה ומתישה. פגעתי בעצמי כאילו לא מספיק נפגעתי מאחרים.

למדתי שתקווה היא מילה מתעתעת, לא תמיד מוארת או מנצנצת, לפעמים היא רק נשימה אחת, צעד קטן, חיוך של זר ברחוב, שיחה עם אדם שאכפת לו, תקווה יכולה להיות גם דמעה. 

הדרך לא הייתה פשוטה. כי בכלל לא יכולתי לראות דרך כלשהי, כשניסיתי לבקש עזרה, הרגשתי מושפלת, חלשה, האמון שלי באנשים היה שבור כמוני. כל פעם שהעזתי לשתף, הרגשתי שמקטינים אותי, שלא מבינים, שאף אחד לא יכול באמת לעזור. לפעמים הכחשתי שיש לי בעיה, אפילו כשהייתי במצב ממש גרוע.  

הצעדים שלי

• הצעד הראשון זה להודות שיש לך בעיה. להגיד גם לאנשים שאוהבים אותך שיש לך בעיה.
• הצעד השני היה להבין שיש מי שיכול לעזור לי בעולם הזה. עוד לא ידעתי מי זה יהיה. עוד לא הושטתי יד. אבל התא היחיד הזה שעדיין רצה לחיות קיווה שיש מישהי בעולם הזה שתוכל לעזור לי. שתתמוך ולא תתייאש כמוני ממני, שתאזין באמת ושתאמין לי, שלא תעשה פרצוף של ביקורת, שלא תאבחן אותי, שלא תפחד לשאול שאלות ישירות, שלא תחשוש לשמוע את התשובות, שפשוט תהיה איתי.
• לצאת מהמקום החשוך הזה זה לא קסם. זה היה תהליך. צעד אחר צעד. נשימה אחר נשימה. יום אחר יום. לחפש את העזרה הנכונה. לפעמים מתקדמים בצעדים קטנטנים, לפעמים צועדים במקום, לפעמים זה ממש קשה.

אני לא מרגישה שהייתי גיבורה אבל הסכמתי להקשיב לתא אחד קטן בי שהתעקש והגן עלי, ומתוך כאב וייסורים הסכמתי להושיט יד לאדם הנכון, ליד הרכה והבטוחה שתעזור לי לצאת מהביצה מהבור החשוך הזה.

חשוב לי שתדעו שאפשר לצאת מכל מצב נמוך וקשה.

היום אני עדיין צריכה עזרה, זה לוקח זמן וסבלנות להתרפא מהקשיים שהיו לי. זה לא שאני אדם שמח ומאושר כל היום. אבל התא היחיד האופטימי כבר לא לבד, יש בי גם תקווה קטנה שאני בדרך הנכונה.

אם את/ה צריך עזרה עכשיו:

אפשר לפתוח את האתר של ער"ן לשוחח עם מתנדב או מתנדבת, לסחוב ביחד את המשא, לשחרר קצת קיטור, לנסות למצוא ביחד את הדרך:

בצ'אט בווטסאפ, או בסמס – לחצו כאן

בפורום או במייל – לחצו כאן

או באמצעות הטלפון 1201

אולי קשה כרגע לראות את האור אבל תאמין/י לי שהחיים שלך יקרים מכדי לוותר עליהם.

באהבה,

סתיו