אנחנו נכנסים לטלפון רק "לרגע". אולי כדי לראות הודעה, לבדוק מה חדש או להעביר כמה דקות לפני שאנחנו הולכים לישון.
ואז עוברות עשר דקות. ועוד עשר.
אנחנו ממשיכים לגלול בין סרטונים, תמונות ופוסטים. לפעמים אנחנו נהנים, צוחקים או מגלים משהו מעניין. אבל לפעמים קורה משהו אחר: אנחנו מתחילים להשוות את עצמנו לאחרים, נחשפים לתכנים שמלחיצים אותנו, רואים אנשים שנראים כאילו החיים שלהם מושלמים, ואז אנחנו מרגישים פחות טוב.
ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לגלול. אפילו כשאנחנו כבר יודעים שזה לא עושה לנו טוב. אז למה כל כך קשה פשוט להניח את הטלפון בצד?
"רק עוד סרטון אחד"
אחד הדברים שהופכים את הגלילה לכל כך ממושכת הוא שאין לה סוף ברור. כשאנחנו רואים סרט, יש סוף. כשאנחנו קוראים פרק בספר, מגיעים לעמוד האחרון. אבל בגלילה ברשתות החברתיות תמיד מחכה עוד משהו.
עוד סרטון. עוד פוסט. עוד הודעה. עוד סיפור.
אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה יופיע בעוד רגע, ולכן המוח שלנו ממשיך לחפש את הדבר הבא שיהיה מעניין, מצחיק או מרגש. לפעמים אנחנו אפילו לא מחפשים משהו מסוים. אנחנו פשוט ממשיכים.
לפעמים אנחנו גוללים דווקא כשאנחנו רוצים להרגיש אחרת
אנחנו לא תמיד פונים למסך כי אנחנו נהנים.
לפעמים אנחנו גוללים כשמשעמם לנו. כשאנחנו לבד. כשאנחנו לחוצים. כשאנחנו עצובים. כשאנחנו לא רוצים לחשוב על משהו שמטריד אותנו או להרגיש משהו שמציק לנו.
הטלפון יכול לתת לנו הפסקה מהרגשות ומהמחשבות שלנו. אם היה לנו יום קשה, למשל, סרטונים קצרים יכולים להסיח את דעתנו. אם אנחנו מרגישים לבד, הרשת נותנת לנו תחושה שאנחנו מחוברים לאנשים. אם אנחנו משועממים, תמיד יש משהו חדש לראות.
וזה באמת יכול לעזור, לפחות לזמן קצר. אבל לפעמים אנחנו מגלים שאחרי חצי שעה של גלילה אנחנו לא מרגישים טוב יותר. אולי אפילו להפך.
למה אנחנו ממשיכים גם כשכבר לא נעים לנו?
כי בזמן הגלילה אנחנו לא יודעים מה יגיע בשניה הבאה.
אולי הסרטון הבא יהיה מצחיק. אולי נגלה משהו מעניין. אולי נקבל הודעה. אולי נראה משהו שיגרום לנו להרגיש טוב.
הציפייה הזאת יכולה לגרום לנו להמשיך לחפש. זה קצת כמו לפתוח שוב ושוב מקרר כשאנחנו לא באמת רעבים, בתקווה שבפעם הבאה נמצא שם משהו שנרצה.
והבעיה היא שהרשת לא נגמרת. תמיד יש עוד.
ואז מתחילה ההשוואה
אחד הדברים שיכולים לגרום לנו להרגיש רע בזמן גלילה הוא ההשוואה לאחרים. אנחנו רואים אנשים שנראים יפים, מצליחים, מוקפים בחברים, יוצאים למקומות מעניינים, נמצאים בזוגיות או פשוט נהנים כל הזמן.
ואז אנחנו מסתכלים על החיים שלנו וחושבים:
"למה אני לא נראה/ית ככה?"
"למה להם יש כל כך הרבה חברים?"
"למה החיים שלי לא נראים ככה?"
"איך כולם מצליחים ורק אני לא?"
אבל אנחנו משווים את החיים האמיתיים שלנו לרגעים שאנשים אחרים בחרו להציג.
אנחנו לא רואים את היום המשעמם שלהם, את הריב שהיה להם, את חוסר הביטחון, את הבדידות או את הרגעים שבהם גם הם שכבו במיטה והרגישו שהם לא מספיק טובים. המסך מציג לנו תמונה חלקית מאוד של החיים.
לפעמים אנחנו גוללים דווקא כשאנחנו כבר מוצפים
כשאנחנו חשופים להרבה מאוד תכנים ברצף, המוח כמעט לא מקבל הזדמנות לנוח. סרטון אחד מתחלף באחר. חדשות, בדיחות, ויכוחים, תמונות, פרסומות, סיפורים של אנשים שאנחנו מכירים ואנשים שאנחנו לא מכירים.
גם אם כל תוכן בפני עצמו לא נראה משמעותי, הכמות יכולה להיות מעייפת. אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו "סתם בטלפון", אבל בעצם הראש שלנו ממשיך לקבל מידע כל הזמן.
לפעמים אחרי הרבה זמן מול המסך אנחנו מגלים שאנחנו עייפים, חסרי סבלנות או פשוט מרגישים שהמוח שלנו עמוס.
ומה קורה כשאנחנו גוללים לפני השינה?
לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שהטלפון יעזור לנו להירגע לפני השינה. אבל אז אנחנו נשאבים לעוד סרטון ועוד סרטון, ופתאום השעה מאוחרת בהרבה ממה שתכננו.
אנחנו יודעים שמחר צריך לקום מוקדם, אבל עדיין מתקשים להפסיק. ולפעמים דווקא התכנים שראינו ממשיכים להסתובב לנו בראש גם אחרי שהטלפון כבר בצד. לכן כדאי לשים לב לא רק לכמה זמן אנחנו נמצאים בטלפון, אלא גם איך השימוש בו משפיע עלינו.
אז מה אפשר לעשות?
המטרה היא לא בהכרח להפסיק להשתמש ברשתות החברתיות. הן חלק מהחיים שלנו. הן מאפשרות לנו לדבר עם חברים, לצחוק, ללמוד דברים חדשים, ליצור ולהיות חלק מקהילות.
השאלה היא איך אנחנו יכולים להשתמש בהן כך שהן יעבדו בשבילנו, ולא אנחנו בשבילן.
לשים לב למה שקורה לנו
אפשר להתחיל בשאלה פשוטה: איך אני מרגיש/ה אחרי שאני גולל/ת?
האם אני מרגיש/ה רגוע/ה יותר? משועמם/ת פחות? מחובר/ת?
או שאני יוצא/ת מהגלילה לחוץ/ה, עצוב/ה, עייף/ה או עסוק/ה יותר מדי במה שאחרים עושים?
עצם תשומת הלב יכולה לעזור לנו לזהות מה עושה לנו טוב ומה פחות.
לא לחכות לרגע שבו כבר נמאס לנו
אם אנחנו יודעים שקשה לנו להפסיק באמצע, אפשר ליצור מראש גבולות קטנים. למשל, להחליט שבזמן שאנחנו אוכלים לא משתמשים בטלפון, או שהטלפון נשאר מחוץ למיטה בלילה.
לא חייבים לשנות הכול בבת אחת. אפילו שינוי קטן יכול לתת לנו תחושה שאנחנו שוב אלה שבוחרים מתי להשתמש בטלפון.
להסיר דברים שעושים לנו רע
אם חשבון מסוים גורם לנו שוב ושוב להשוות את עצמנו, להרגיש פחות טוב או להילחץ, מותר לנו להשתיק אותו, להפסיק לעקוב או פשוט לקחת ממנו הפסקה.
לא כל תוכן שאנחנו יכולים לראות הוא תוכן שאנחנו חייבים לראות. גם ברשת מותר לנו לבחור מה אנחנו מכניסים לחיים שלנו.
למצוא דברים אחרים שמרגיעים אותנו
אם הטלפון הוא הדרך העיקרית שלנו לברוח משעמום, לחץ או עצב, כדאי שיהיו לנו עוד אפשרויות. לשמוע מוזיקה. לצאת להליכה. לדבר עם חבר או חברה. לצייר. לשחק. לעשות ספורט. לראות סדרה בלי לגלול במקביל. להיות קצת בשקט.
לא כל רגע פנוי חייב להיות מלא בתוכן. לפעמים דווקא השעמום הקטן מאפשר לנו לנוח, לחשוב או לגלות מה אנחנו באמת רוצים לעשות.
ואם אנחנו לא מצליחים להפסיק?
חשוב לא להפוך את זה למאבק מול עצמנו. אם אנחנו מוצאים את עצמנו גוללים הרבה יותר ממה שרצינו, זה לא אומר שאין לנו כוח רצון או שמשהו "לא בסדר" אצלנו.
הטלפון והרשתות החברתיות תוכננו במידה רבה כדי שנרצה להישאר בהם. לכן קשה לכולנו לעצור לפעמים.
במקום לכעוס על עצמנו, אפשר להתחיל בשינוי קטן ולנסות להבין מה גורם לנו לפתוח את הטלפון מלכתחילה. אולי אנחנו משועממים. אולי אנחנו רוצים לברוח ממחשבה מסוימת. אולי אנחנו מרגישים לבד. אולי קשה לנו להיות בלי גירויים אפילו לכמה דקות.
אם נבין מה אנחנו מחפשים דרך הגלילה, נוכל לנסות לתת לעצמנו את הדבר הזה גם בדרך אחרת.
המסך הוא לא האויב, אבל גם לא כל החיים
הרשתות החברתיות יכולות להיות מקום של קשר, יצירתיות, הומור ושייכות. הן יכולות גם להיות מקום שמפעיל אותנו, מעייף אותנו וגורם לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים.
אין צורך לבחור בין "להיות כל הזמן בטלפון" לבין "למחוק את כל האפליקציות". אפשר למצוא את האמצע.
להיכנס כי אנחנו רוצים, ולא רק כי התרגלנו. לבחור במה לצפות. לשים לב איך אנחנו מרגישים. לעצור לפעמים ולתת לעצמנו כמה דקות בלי מסך.
ובעיקר, לזכור שאנחנו לא צריכים להספיק לראות הכול.
תמיד יהיה עוד סרטון. עוד פוסט. עוד משהו חדש. אבל החיים שלנו ממשיכים גם כשאנחנו מניחים את הטלפון בצד. ולפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקים לגלול, אנחנו מתחילים לשים לב למה שקורה בתוכנו ומסביבנו.
