חשוב לי שתקרא/י את מה שעבר עלי. אני לא הולכת לספר לך על דרכים להפיג בדידות, וגם לא להפנות אותך לטיפול. חשוב לי שתדע/י שאת/ה נורמלי/ת, ושאין אדם שלא חווה בדידות באיזה שלב בחייו.
שנים חייתי בתחושת בדידות. בדידות עמוקה, מכרסמת, מהסוג שאפשר לחוש גם כשיש לידך חברים/ות וגם כשהמשפחה כולה סביב השולחן, בתוכי הרגשתי לא שייכת. כאילו התסריט שאני חיה בו לא באמת שייך אלי. איך יצא שדווקא אני שאוהבת חברה ואנשים… דווקא אני שטה לי לבד ביקום האפל הזה?
ניכור חברתי היה לי מוכר עוד מילדות. אף פעם לא הייתי "מקובלת". בהתחלה זאת לא הייתה בחירה שלי, ילדים פשוט לא אהבו אותי, אני אפילו לא יודעת למה, הייתי קצת שקופה, אבל עם הזמן התרגלתי לזה, ואפילו חששתי לצאת ממעטפת ההגנה הזאת.
לא בחרו בי, אז לא הייתי צריכה לעשות מאמץ להיבחר. לא סמכו עלי, אז לא הייתי צריכה לקחת אחריות, לא עשיתי על אף אחד רושם אז גם לא הייתי צריכה להתאמץ להרשים אף אחד. ובדיוק גם ההפך… לא עשיתי מאמץ להרשים, אז אף אחד לא התרשם. הייתי פשוט כלום ושום דבר, כל יום היה חמצמץ באפס מאמץ.
אני מודה שחששתי שאם שוב אנסה להיות חלק מקבוצה או להתקרב לאנשים – אדחה ואיפגע. לא יכולתי לקחת סיכון שמישהו או מישהי לא ירצו להיות בחברתי. פשוט העדפתי את הבדידות.
פחדתי להיפרד מהבדידות. ממש כמו אדם שמחזיק במשהו פגום רק כי הוא מוכר לו.
לא יכולתי לדמיין אפילו איך נפרדים מהבדידות, לא ידעתי בכלל מה אפשר להכניס במקומה ואיך עושים את זה. רציתי כל כך בשינוי ולא ידעתי איך משיגים אותו.
פעמים ספורות זה קרה לי במהלך חיי, חשבתי שמצאתי מישהו או מישהי שיהיו שם עבורי – ועדיין הרגשתי לבד. ובעקבות האכזבה… התסכול רק עלה והתגבר.
רק בהמשך הבנתי שחוויתי בדידות קיומית. אפילו לא מצאתי מילה הפוכה לבדידות. בכל מקרה זה בכלל לא תלוי בכמה אנשים נמצאים לידך – אלא בכמה את/ה מרגיש/ה שרואים אותך.
ואז, יום אחד החלטתי להצטרף לחוג קדרות, רק רציתי לנסות. הידיים שלי הובילו את דרכי. הן יצרו, עיגלו, והחליקו על החומר, כאילו זה חיכה לי שם תמיד. כישרון שלא הייתי מודעת לו בא לידי ביטוי וגילה לי את עצמי. פתאום מישהו עמד לצידי והביט. ואז עוד אחת. אפילו המורה אמרה: “תראו איך היא עושה את זה.”
האמת… שבאותו רגע קרסתי לתוכי מרוב מבוכה. אבל גם הייתי סוף סוף קצת גאה בעצמי, משהו התחיל להשתנות כמו החומר בידיים שלי, הקירות סביב הלב שלי, אלה ששמרו עליי כל כך הרבה שנים קיבלו הרגשה אחרת, והתחלתי להאמין באמת שיש בי יופי, ערך וכישרון. כשהתחלתי להכיר ולראות את הערך שבי – גם העולם התחיל לראות אותי.
הבנתי שמתחת לבדידות הזאת קיים חוסר ביטחון מהותי. הבדידות הגנה עליי, אבל גם כלאה אותי.
היום, אני אמנם לא מוקפת בהמון חברים. אבל יש לי עוגנים. יש לי את הקדרות, אני משתתפת בתערוכות קטנות, יש לי קומץ חברים מהתחום. ויש לי כוונות למצוא עוד כישרונות שחבויים בי.
והכי חשוב… יש לי את היכולת להניח יד על הלב ולומר שמה שיש לי זה יותר ממה שהיה לי… ואני בכיוון הנכון. ולפעמים זה מספיק.
בודדת יקר/ה, אני לא מבטיחה לך נס.
אבל אני יכולה לומר לך את האמת: מתחת לבדידות שלך, אולי מסתתרת רגישות, אולי חוסר ביטחון או חשש להיפגע. אבל שווה לעשות מאמץ קטן אחד ולפתוח את הדלת. אפשר לעמוד במקום ולראות שמיים כחולים, ועצים, ואנשים שגם הם מרגישים בודדים ורוצים חברה.
טוב שבאתם לעולם, והעולם מחכה לכישרון שלך לפרוח ולהאיר לך את הדרך, והיא מלאה באנשים שאוהבים אנשים.
באהבה אמיתית, אישה שעדיין מחפשת לבבות בודדים כדי להתנחם בהם.
אביב
