יש אנשים, שכשהם נכנסים לחדר, כל האור מתמקד בהם. הם יודעים לדבר, לשכנע, להקסים. בהתחלה זה מרגיש כמו חמימות ממגנטת. אחר כך זה כבר מרגיש כמו שמש חזקה מדי.
לאט לאט אנחנו מוצאות ומוצאים את עצמנו מכווצים, מהלכים על ביצים, בוחרים מילים בזהירות, מחפשים את הרגעים הקטנים שבהם אפשר לנשום בלי ביקורת, בלי מבט מאשים.
אולי זו חברה שתמיד יודעת יותר טוב מאתנו מה נכון לעשות. אולי זה חבר שתופס את כל המקום ולא באמת מתעניין בנו. אולי זו עמיתה לעבודה שכל הישיבה סובבת סביב ההצלחות שלה, ובזמן שאנחנו מציגים פרויקט היא חותכת אותנו באמצע כדי להסביר איך היא הייתה עושה את זה טוב יותר וגורפת את הקרדיט לעצמה. אולי זה בן זוג שכל אי הסכמה קטנה מתפרשת אצלו כאיום וגוררת שתיקות קרות או הערות עוקצניות כדי לחזור לשליטה, והדברים צריכים להיעשות רק לפי רצונו. אולי זה אדם שאי אפשר באמת להתרחק ממנו.
לחיות ליד נרקיסיסט זה לחיות ליד אדם שממלא את כל החדר ולא משאיר אוויר לנשימה. כל מילה שלנו נבחנת, וכל טעות קטנה הופכת להוכחה שאנחנו לא מספיק. לאט לאט נעלמת התחושה הפשוטה של להיות מי שאנחנו באמת.
ואם אנחנו מוצאים את עצמנו עייפים, דרוכים, מתנצלים בלי לדעת על מה, מבולבלים בין מה שקרה באמת לבין מה שסופר אחר כך, ייתכן שאנחנו חיים ליד אדם שרואה רק את עצמו.
אבל חשוב לזכור שזו לא גזירת גורל. יש דרכים להישאר שלמים, לשמור על הגבולות הפנימיים שלנו וללמוד איך לא להיעלם בתוך הסיפור של מישהו אחר.
מה זה נרקיסיזם?
המקור של המילה נרקיסיזם הוא באגדה היוונית על נרקיסוס, שהתאהב בבבואת פניו במים. אבל במציאות זה לא סיפור על אהבה, אלא על פחד. פחד עמוק מלהתפרק אם המראה לא תשקף שלמות.
נרקיסיזם הוא לא רק אהבה עצמית, זו דרך של אדם לחוות את העולם ואת עצמו. דרך שבה הצורך להיות נאהב, מוערך ונראה הופך למרכזי כל כך עד שהוא משתלט על כל שאר הצרכים.
אדם נרקיסיסטי לרוב נושא בתוכו שבר ישן, פצע של ערך עצמי רגיש ושברירי. כדי להגן על עצמו הוא בונה מעטפת של עליונות, שליטה וקסם. הוא יוצר עולם שבו רק דבר אחד חשוב באמת – לשמור על התדמית המושלמת הזו.
במילים מקצועיות מדברים על “הפרעת אישיות נרקיסיסטית”, אבל לא כל אדם עם תכונות נרקיסיסטיות לוקה בהפרעה. נרקיסיזם הוא רצף. בקצה אחד יש אנשים שמודעים לעצמם ומאזנים בין צרכיהם לצורכי אחרים. בקצה השני יש מי שאינם מסוגלים לראות את הזולת באמת, וכל מערכת יחסים עבורם הופכת לבמה שבה הם חייבים להרגיש חשובים, צודקים ונערצים.
אצל אדם כזה, אמפתיה אינה טבעית. הוא אינו מרושע מטבעו, אלא פשוט מתקשה לחוש את עולמו הפנימי של האחר. הוא מתבלבל בין חום לשליטה, בין אהבה להערצה. כשנותנים לו מקום הוא פורח, אך כשמעמידים מולו גבול הוא עלול להיעלב, לכעוס או לנסות "להחזיר לעצמו את הכוח".
חשוב להבין: נרקיסיזם הוא לא רק שורה של תכונות, אלא גם דרך קיום רגשית שיכולה להכאיב מאוד למי שחיים סביבה.
איך זה נראה בחיי היומיום?
נרקיסיזם לא תמיד נראה לעין. לפעמים הוא עטוף בחיוך רחב, בחכמה, בכריזמה, באכפתיות לכאורה. רק כשחיים ליד אדם כזה לאורך זמן, מתחילים להבין שמשהו עדין אבל מהותי לא הדדי בקשר.
זה יכול להיות בן משפחה שמספר שוב ושוב על עצמו ולא באמת שואל לשלומנו, או אמא שתלטנית שמחליטה בשביל כולם מה נכון, גם כשלא ביקשו את דעתה. זה יכול להיות חבר לעבודה שתמיד צודק, שתמיד יודע יותר טוב, או חברה שכל שיחה איתה מסתיימת בתחושת עייפות מוזרה, כאילו כל האנרגיה שלך נשאבה בלי ששמת לב.
לפעמים הנרקיסיסט הוא מנהל שדורש הערצה במסווה של דאגה. הוא ידבר על מצוינות, אבל כשלא נעמוד בציפיות שלו, לא יהיה שם חיזוק אלא ריחוק, ביקורת, ולעיתים שתיקה קרה.
ולפעמים בן או בת הזוג שמגיבים בכעס כשהם לא מקבלים את מה שרצו, לא כי הם מפונקים, אלא כי סירוב נתפס אצלם כפגיעה עמוקה בזהות.
מה שמשותף לכל הסיטואציות האלה הוא דפוס שחוזר על עצמו: יש רק מקום אחד במרכז. מי שחי ליד נרקיסיסט לומד עם הזמן להצטמצם כדי לא לעורר סערה. הוא מתרגל לשתוק, להרגיע, להקשיב שוב ושוב לצד השני, עד שהשקט שלו כבר לא בחירה אלא דרך הישרדות.
ועדיין, חשוב לזכור: לא כל אדם שמרבה לדבר על עצמו הוא נרקיסיסט. כולנו רוצים להרגיש חשובים, להיראות, להישמע. ההבדל הוא במרחב שהאדם משאיר לאחר. האם יש מקום אמיתי גם לנו, או שאנחנו רק ניצבים בסיפור של מישהו אחר.
לחיות ליד נרקיסיסט
החיים ליד נרקיסיסט שוחקים לאט. לא ביום אחד, אלא בטיפות קטנות של ספק עצמי. בהתחלה זה נראה כמו ויכוחים רגילים, ואז מגיע רצון להימנע מעימותים, כמו ויתורים הכרחיים רק כדי לשמור על שקט. אבל עם הזמן נעלמת הידיעה הפשוטה של מה באמת נכון לנו.
אדם שחי ליד נרקיסיסט לומד למדוד כל מילה, להיזהר ממבטים, לנחש את מצב הרוח של האחר לפני שמדברים או עונים. התחושה שצריך כל הזמן להיות על המשמר, להיות במתח כדי לא להכעיס, לא לאכזב, לא להדליק – יוצרת עייפות רגשית עמוקה.
אחרי שיחה ארוכה איתו אפשר למצוא את עצמנו מתנצלים בלי להבין בדיוק על מה, או לצאת ממפגש איתה בתחושת כישלון, גם אם לא באמת קרה משהו שלילי.
זה עלול להיות מאוד מבלבל: מצד אחד פגיעה ורצון להתרחק, ומצד שני תלות ומשיכה ממגנטת. הנרקיסיסט יודע לגעת בדיוק במקומות שבהם יש צורך באהבה ובאישור. רגע אחד הוא מחמיא, רגע אחר כך הוא מבקר. חוסר העקביות יוצר תחושת חוסר יציבות, כמעט כמו רכבת הרים רגשית.
עם הזמן מתעורר קושי בסיסי: לזהות מה שלי ומה של האחר. מה באמת רוצים, מרגישים ובוחרים. כשחיים זמן רב בסביבה שבה הקול הפנימי הולך ונחלש, צריך ללמוד מחדש לזהות את הצליל של עצמנו.
איך שומרים על הגבולות ונשארים שלמים?
הדרך להישאר שלמים ליד אדם נרקיסיסטי לא מתחילה בניסיון לשנות אותו, אלא במודעות לרגשות ולגבולות האישיים שלנו. אי אפשר ללמד מישהו אמפתיה בכוח, אבל אפשר לבחור להגן על עצמנו.
הצעד הראשון הוא להפסיק לנסות לרצות. ברגע שמבינים שאין מילה נכונה שתשביע את הצורך שלו להיות במרכז, נפתח מקום קטן של חופש. זה לא מרד, זו הגנה.
הצעד הבא הוא להציב גבולות שקטים אבל ברורים. לא כל ויכוח חייב להתרחש, לא כל דרמה מחייבת תגובה. לפעמים הגבול הוא לא בתגובה, אלא בהחלטה לא להיסחף למקום שפוגע בך.
אפשר להקשיב בלי להסכים, לנכוח בלי להתמוסס, לבחור מתי לשתף ומתי לשמור לעצמנו.
החלק הקשה ביותר הוא האשמה. נרקיסיסטים מיומנים בלהעביר את תחושת אחריות. הם יגרמו לנו להרגיש לא נאמנים, קרים או אגואיסטים כשאנחנו פשוט שומר על עצמנו. חשוב לזכור שזה מנגנון שליטה ולא האשמות אמיתיות.
ולבסוף, אל תישארו לבד עם זה. שיחה עם אדם חיצוני, חבר שאנחנו סומכים עליו, מטפל או קבוצה תומכת, יכולה להזכיר לנו מי אנחנו מחוץ למעגל הסגור של היחסים האלה.
שמירה על גבולות היא לא התרחקות מאנשים, אלא התקרבות לעצמנו.
נכתב על ידי ד"ר מיכל לב-ארי, המנהלת של שירותי ער"ן באינטרנט
