כשה-7 באוקטובר חוזר: הזיכרון שנמצא גם בגוף

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, כשהתאריך שוב מתקרב, אולי נחזור להרגיש דברים שלא הרגשנו במשך תקופה: עצב, דריכות, חוסר שקט, קושי להירדם, געגוע, כעס או תחושה שקשה להסביר במילים. לפעמים תמונה שראינו, סיפור ששמענו, כותרת בחדשות או להבין שהתאריך הזה מתקרב גורמים לכך שמשהו בנו זז. ואולי כל הרגשות והתחושות האלה ממשיכים ללכת איתנו כל הזמן.

התגובות האלה יכולות להופיע גם אצל מי שלא היה באירוע עצמו. החשיפה המתמשכת למלחמה, לסיפורים של אחרים, לתמונות ולחדשות יכולה להשפיע על כולנו בדרכים שונות.

אם משהו מתעורר בנו שוב, אין משמעות הדבר שחזרנו לנקודת ההתחלה. ההתמודדות עם אירועים קשים אינה תהליך ליניארי. יש תקופות שבהן אנחנו מרגישים יציבים יותר, ואז מגיע תאריך, זיכרון או אירוע שמחזיר איתו רגשות ותחושות.

למה דווקא עכשיו?

הגוף והנפש שלנו לומדים לקשר בין אירועים לבין סימנים שמזכירים אותם. תאריך משמעותי, מקום, ריח, קול, תמונה או שיחה יכולים להפוך לתזכורת למה שחווינו או למה ששמענו וראינו.

לקראת יום השנה ל-7 באוקטובר, אנחנו יכולים להיחשף יותר מהרגיל לתכנים הקשורים לאירועי אותו יום ולמלחמה: כתבות, סרטונים, עדויות, טקסים וסיפורים אישיים. עבור חלק מאיתנו זו דרך חשובה לזכור ולהיות מחוברים. עבור אחרים, אותה חשיפה עלולה להיות מציפה.

אין דרך אחת נכונה להגיב.

יש מי שירצה לקרוא, לראות, לשמוע ולזכור. יש מי שירגיש צורך להתרחק מהמסכים ומהחדשות. יש מי שירצה להיות מוקף באנשים, ואחר שיעדיף שקט. כל אחת ואחד מאיתנו מגיעים עם חוויות שונות, ולכן גם ההתמודדות שלנו יכולה להיראות אחרת.

כשהזיכרון מופיע בגוף

אנחנו רגילים לחשוב על זיכרון כמשהו שנמצא בראש. אבל חוויות קשות יכולות לבוא לידי ביטוי גם בגוף. בתקופות רגישות אנחנו יכולים להרגיש:

• דופק מואץ או תחושת דריכות, תחושה שאנחנו "על המשמר".
• מתח בשרירים או קושי להירגע.
• עייפות רבה.
• קושי להירדם או שינה לא רגועה.
• קושי להתרכז.
• כאבי ראש או כאבי בטן.
• חוסר שקט.
• שינוי בתיאבון.
• צורך להיות עסוקים כל הזמן או, לחלופין, קושי לעשות דברים שהיו לנו פשוטים קודם.

לפעמים אנחנו לא מקשרים בין התחושה הגופנית לבין מה שעובר עלינו מבחינה רגשית. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו פשוט עייפים, חסרי סבלנות או לא מרוכזים, ורק בהמשך להבין שאנחנו נמצאים בתקופה שמפעילה אצלנו הרבה מתח.

הגוף לא מדבר במילים, הוא מאותת לנו שהגיע הזמן לעצור לרגע ולבדוק מה אנחנו צריכים.

ולא רק הגוף, גם הרגשות יכולים להשתנות

סביב יום השנה יכולים להתעורר רגשות רבים ושונים. עצב וגעגוע, כעס, פחד, חוסר אונים, אשמה, בדידות או תחושה של קהות רגשית. גם רגשות סותרים יכולים להופיע זה לצד זה.

אנחנו יכולים לרצות להמשיך בשגרה ובמקביל להרגיש צורך לעצור ולזכור. להיות מוקפים באנשים ובכל זאת להרגיש לבד. לרצות לדבר על מה שאנחנו מרגישים, ובאותו זמן לא למצוא את המילים.

גם תגובה של "אני לא מרגיש/ה כלום" יכולה להיות תגובה אנושית בתקופה עמוסה רגשית. לא כולנו מגיבים באותה צורה, ולא כל תגובה חייבת להופיע מיד.

גם מי שלא היה שם יכול להרגיש את ההשפעה

האירועים של 7 באוקטובר והמלחמה השפיעו על החברה הישראלית כולה. רבים מאיתנו נחשפו במשך תקופה ארוכה לחדשות, לתמונות, לעדויות ולסיפורים של אנשים שחוו את האירועים מקרוב.

חשיפה כזו יכולה להיות משמעותית במיוחד כאשר היא חוזרת שוב ושוב, לאורך זמן. לקראת יום השנה, החשיפה יכולה להתגבר. לכן, כדאי לשים לב גם לאופן שבו אנחנו צורכים חדשות ותכנים ברשת.

אנחנו לא חייבים לצפות בכל סרטון, לקרוא כל כתבה או להיות מעודכנים בכל פרט. מותר לעצור. מותר לבחור באילו תכנים אנחנו רוצים לצפות ומתי. מותר גם להחליט שביום מסוים אנחנו צריכים קצת פחות חדשות וקצת יותר שקט.

איך אפשר לעזור לעצמנו בתקופה הזו?

אין פתרון אחד שמתאים לכולם, אבל יש כמה דברים פשוטים שיכולים לעזור לנו לעבור ימים רגישים בצורה קצת יותר מותאמת לנו.

לשים לב למה שמציף אותנו
לפעמים עצם הזיהוי של מה שקורה לנו יכול לעזור. אפשר לשאול את עצמנו: מה אני מרגיש/ה עכשיו? מה בגוף שלי השתנה? מה גרם לי להרגיש כך?

לתת מקום להפסקות
אם אנחנו מרגישים מוצפים מחדשות, מרשתות חברתיות או משיחות, אפשר לקחת הפסקה. הפסקה אינה התעלמות. היא יכולה להיות דרך לשמור על עצמנו.

לשמור על שגרה
שינה, אוכל, תנועה, עבודה, לימודים וקשר עם אנשים קרובים יכולים לספק תחושה של יציבות בתוך תקופה רגשית.

להיות ליד אנשים שעושים לנו טוב
לא תמיד צריך לדבר על מה שקרה. לפעמים עצם הנוכחות של אדם קרוב, שיחה על דברים אחרים או פעילות משותפת יכולות לעזור.

לתת לעצמנו לבחור איך לציין את היום
אפשר להשתתף בטקס, לדבר עם אחרים, להיות עם המשפחה או לקחת זמן לעצמנו. אין חובה להרגיש משהו מסוים או להשתתף בכל פעילות סביב יום השנה.

להקשיב לגוף
אם אנחנו מזהים מתח, נשימה מהירה או חוסר שקט, אפשר לעצור ולנסות להחזיר את הגוף בהדרגה לרגיעה, באמצעות נשימות איטיות, תנועה, מקלחת, יציאה החוצה או כל פעולה אחרת שעוזרת לנו להרגיש מעט יותר יציבים.

לא חייבים לעבור את זה לבד

אם אנחנו מרגישים שהמצוקה גדולה, נמשכת או שקשה לנו להתמודד איתה לבד, כדאי לא להישאר איתה לבד. אפשר לשתף אדם שאנחנו סומכים עליו ולחפש מקום שבו אפשר לדבר ולקבל תמיכה.

גם אם עברו שלוש שנים, אין "מועד אחרון" שבו אנחנו אמורים כבר להרגיש אחרת. ההתמודדות שלנו אינה מבחן ואין דרך אחת נכונה לעבור את התקופה הזו. לפעמים הצעד הראשון הוא פשוט לעצור לרגע, לשים לב למה שקורה לנו ולתת לעצמנו רשות לומר: קשה לי עכשיו.

ובימים שבהם הזיכרון חוזר, אפשר להזכיר לעצמנו שגם אם אי אפשר לבחור אילו רגשות יגיעו, אפשר לבחור לא להישאר איתם לבד.

מתנדבי ומתנדבות ער"ן כאן כדאי להקשיב לכם. אפשר להתקשר לטלפון 1201 או לפנות אלינו דרך הרשת כאן בקישור