יש רגעים שבהם אנחנו מרגישים שמשהו עובר על הילד או הילדה שלנו. הם חוזרים מבית הספר שקטים יותר מהרגיל, מסתגרים בחדר, עונים במילה אחת או שתיים, וכשאנחנו שואלים "מה קרה?" אנחנו מקבלים את התשובה המוכרת: "כלום".
בתור הורים, זה יכול להיות מאוד מתסכל וגם מדאיג. אנחנו רוצים לדעת מה עובר עליהם, להבין אם מישהו פגע בהם, אם קשה להם מבחינה חברתית, אם משהו מטריד אותם או אם הם פשוט עוברים תקופה לא פשוטה. באופן טבעי, אנחנו כל כך רוצים לעזור.
אבל לפעמים, ככל שאנחנו שואלים יותר, הילד או הילדה שלנו דווקא מתרחקים יותר.
אז איך אפשר להיות שם עבור ילד או ילדה שלא רוצים לדבר, בלי ללחוץ עליהם ובלי לוותר עליהם ועל הקשר?
לא כל שתיקה אומרת שמשהו לא בסדר
לא כל ילד או ילדה שממעטים לדבר נמצאים במצוקה. ילדים, כמו מבוגרים, זקוקים לפעמים לפרטיות, לזמן לעצמם או למרחב שבו הם לא צריכים להסביר מה הם מרגישים.
יש ילדים שמתקשים לדבר על רגשות גם כשהם מרגישים אותם בעוצמה. אחרים עדיין לא יודעים לתת שם למה שקורה להם. לפעמים הילד עצמו לא מבין מה הם מרגישים, או למה הם עצובים, כועסים או מתוחים, ולכן אין להם תשובה לשאלה "מה קרה?".
וגם ייתכן שהם פשוט לא רוצים לדבר עכשיו.
היכולת שלנו כהורים לאפשר את המרחב הזה, בלי לפרש מיד את השתיקה כדחייה או כסימן לכך שהוא אינו סומך עלינו, יכולה להיות משמעותית.
במקום לשאול שוב ושוב, להשאיר את הדלת פתוחה
כשאנחנו מודאגים, קשה לנו לא לעשות כלום. זו תחושה לא נעימה של חוסר אונים. אנחנו רוצים תשובות, ולכן אנחנו שואלים –
"מה קרה?"
"אתה בטוח שהכול בסדר?"
"קרה משהו בבית הספר?"
"למה את לא מספרת לי?"
אבל עבור ילד שכבר מתקשה לדבר, רצף של שאלות עלול להרגיש כמו חקירה.
במקום זאת, אפשר לומר משהו פשוט:
"אני רואה שאתה קצת שקט היום. אני כאן אם תרצה לדבר."
או:
"אני לא חייבת לדעת עכשיו מה קרה. רק חשוב לי שתדעי שאפשר לדבר איתי כשתרגישי שאת רוצה."
כך אנחנו מעבירים מסר כפול: אני שם לב אליך, ואני לא לוחץ עליך.
לפעמים דווקא הידיעה שאין חובה לדבר ברגע זה מאפשרת לילד להרגיש בטוח יותר ולפתוח את השיחה בהמשך.
לפעמים קל יותר לדבר כשלא מסתכלים אחד לשני בעיניים
שיחה רגשית לא חייבת להתרחש בישיבה פנים מול פנים.
יש ילדים שקל להם יותר לדבר בזמן נסיעה, בהליכה, בזמן שמכינים יחד ארוחת ערב, מסדרים את הבית או אפילו לפני השינה. כאשר תשומת הלב אינה ממוקדת כולה בשיחה, הלחץ עשוי לרדת.
אפשר לנצל רגעים יומיומיים קטנים כדי ליצור הזדמנויות לקשר, בלי להפוך כל רגע כזה ל"שיחת בירור".
לפעמים דווקא שיחה שמתחילה בנושא אחר לגמרי מתגלגלת בהדרגה למשהו שהילד רצה לספר.
לא חייבים לפתור הכול
כשילד סוף סוף משתף אותנו במשהו, התגובה הראשונית שלנו יכולה להיות משמעותית מאוד.
מתוך דאגה ואהבה, אנחנו עלולים למהר לתת עצות:
"אתה צריך פשוט להתעלם מהם."
"למה לא אמרת למורה?"
"אם הייתי במקומך הייתי…"
אבל לפעמים הילד לא מחפש פתרון. הוא קודם כל רוצה להרגיש שמישהו מקשיב לו ומבין אותו.
אפשר להתחיל דווקא במשפטים כמו:
"זה נשמע ממש קשה."
"אני מבין למה זה פגע בך."
"אני שמח שסיפרת לי."
"את לא צריכה להתמודד עם זה לבד."
רק אחרי שהילד מרגיש ששמעו אותו, אפשר לשאול: "אתה רוצה שנחשוב יחד מה אפשר לעשות?"
השאלה הזאת גם מחזירה אליו תחושת שליטה ומאפשרת לו לבחור אם הוא רוצה עצה או רק אוזן קשבת.
להימנע משיפוט ומביקורת
גם אם אנחנו חושבים שהתגובה שלהם אינה הגיונית, כדאי להשתדל לא לבטל את הרגשות שלהם.
משפטים כמו "אתה מגזים", "זה שטויות", "אין לך ממה להיעלב" או "כשתהיי גדולה תביני שזה לא חשוב" עלולים לגרום להם להרגיש שאין טעם לשתף.
גם אם מבחינתנו הבעיה נראית קטנה, עבור הילד היא יכולה להיות משמעותית מאוד.
אפשר לא להסכים עם הפרשנות שלו ועדיין לתת מקום לרגש:
"אני אולי רואה את הדברים קצת אחרת, אבל אני מבין שזה מאוד פגע בך."
זו דרך ללמד את הילד שרגשות אינם צריכים לקבל אישור כדי להיות אמיתיים.
הקשר נבנה גם כשלא מדברים
אחד הדברים החשובים שאנחנו יכולים לעשות הוא לא להפוך את השיחה לתנאי לקרבה.
אפשר לשבת ליד הילד גם כשהוא לא מדבר. לצפות יחד בסדרה, לצאת להליכה, להכין משהו לאכול, לשחק, לנסוע יחד או פשוט להיות באותו מרחב.
ילד או ילדה שלא רוצים לדבר עדיין יכולים להזדקק מאוד לנוכחות שלנו.
לפעמים המסר החשוב ביותר הוא לא "ספר לי מה קרה", אלא: "אני כאן. גם כשאתה לא רוצה לדבר."
הידיעה שהקשר שלנו איתו אינו תלוי בכך שהוא משתף אותנו בכל דבר יכולה ליצור תחושת ביטחון.
ומה אם הוא ממשיך לא לדבר?
כאן חשוב למצוא איזון בין כיבוד הפרטיות של הילדים דלנו לבין תשומת לב לשינויים שעלולים להעיד על מצוקה.
כדאי לשים לב לא רק לשאלה אם הם מדברים, אלא גם למה שקורה סביבםו. האם הם מסתגרים באופן חריג? האם חל שינוי משמעותי בשינה או באכילה? האם הם מפסיקים ליהנות מדברים שאהבו? האם יש ירידה בתפקוד בבית הספר? האם יש התרחקות מחברים? האם הם נראים עצובים, חרדים, כועסים או חסרי תקווה לאורך זמן?
שינוי משמעותי ומתמשך בהתנהגות של ילד הוא סיבה לעצור ולהתעניין, גם אם הוא אינו מוכן לספר לנו מה קורה.
במצבים כאלה אפשר לומר:
"אני רואה שקשה לך בתקופה האחרונה, ואני קצת דואג. אתה לא חייב לספר לי הכול, אבל חשוב לי שנחשוב יחד מי יכול לעזור לך."
אפשר להציע לדבר עם אדם אחר שהילד מרגיש איתו בנוח – בן משפחה, מחנך, יועצת או איש מקצוע.
לא להפוך את הילד לבעיה שצריך לפתור
כהורים, הדאגה שלנו יכולה להיות גדולה מאוד. אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו מכל כאב, ובמיוחד קשה לנו כשהם סובלים ואנחנו לא יודעים איך לעזור.
אבל אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מיד מה עובר עליהם, ולא תמיד נוכל לפתור את הקושי עבורם.
התפקיד שלנו אינו בהכרח למצוא את התשובה הנכונה, אלא להיות המבוגר שהילד יודע שאפשר לפנות אליו.
להקשיב בלי למהר לשפוט. להתעניין בלי לחקור. להציע עזרה בלי לכפות אותה. ובעיקר, להישאר קרובים גם כשאין לנו תשובות.
לפעמים ילד צריך זמן עד שהוא מסוגל לדבר. ואם בתקופה הזאת הוא מרגיש שאנחנו עדיין שם, שהוא לא צריך להסתיר מאיתנו את הרגשות שלו ושהוא לא ייענש או יישפט על מה שיספר, ייתכן שכאשר יהיה מוכן, הוא יידע למי לפנות.
להיות שם עבור הילד שלנו לא תמיד אומר לגרום לו לדבר. לפעמים זה פשוט לוודא שהוא יודע שאנחנו מקשיבים, גם כשהוא שותק.
