כולנו זקוקים לקשר. להרגיש שמישהו רואה אותנו, מקשיב לנו, מבין אותנו. כשאנחנו חווים בדידות לאורך זמן, משהו בתוכנו מחפש הקלה. לפעמים אנחנו מוצאים אותה במפגש עם אדם קרוב, בפעילות שעושה לנו טוב או בפנייה לעזרה. אבל לפעמים אנחנו פונים דווקא להתנהגות או לחומר שמספקים תחושת נחמה רגעית: שתייה, שימוש בחומרים, הימורים, קניות, מסכים, אוכל, עבודה או התנהגות אחרת שמסיחה את הדעת מהכאב.
באותו רגע נדמה שהבדידות קצת נרגעת. אלא שההקלה הזו בדרך כלל זמנית. כשהיא חולפת, הכאב חוזר – ולעיתים אפילו מתעצם. כך עלול להיווצר מעגל שבו הבדידות מזינה את ההתמכרות, וההתמכרות מעמיקה את הבדידות.
בדידות היא הרבה יותר מלהיות לבד
אנחנו נוטים לחשוב שבדידות פירושה היעדר אנשים סביבנו, אבל בפועל אפשר להרגיש בודדים גם כשאנחנו מוקפים במשפחה, חברים או עמיתים לעבודה.
בדידות היא תחושה פנימית של נתק. היא יכולה להופיע כשאנחנו מרגישים שאף אחד לא באמת מבין אותנו, כשאנחנו מתקשים לשתף במה שעובר עלינו, או כשאנחנו מרגישים שאין לנו מקום שבו אפשר להיות מי שאנחנו באמת.
התחושה הזו עלולה להיות מלווה בכאב, בריקנות, בשעמום, בעצב או בייאוש. באופן טבעי, אנחנו מחפשים דרך להפחית את העוצמה שלה.
כשההתמכרות הופכת לדרך להתמודד
התמכרות לא תמיד מתחילה מתוך רצון לברוח. פעמים רבות היא מתחילה מתוך רצון להרגיש טוב יותר.
אולי שתיית האלכוהול עוזרת לנו להשתחרר לרגע. אולי הגלילה האינסופית בטלפון מסיחה את הדעת מהמחשבות. אולי הקניות ממלאות תחושת ריקנות, או שהעבודה מאפשרת לנו לא לחשוב על הקושי.
באותם רגעים נדמה שהכאב נחלש. המוח שלנו לומד לקשר בין ההתנהגות לבין תחושת ההקלה, ולכן במפגש הבא עם בדידות או מצוקה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו פונים שוב לאותו פתרון.
אין בכך עדות לחולשה או לחוסר כוח רצון. זו דרך אנושית לנסות להתמודד עם כאב – גם אם בטווח הארוך היא עלולה לגרום ליותר סבל.
איך נוצר המעגל?
אפשר לחשוב על המעגל כך:
אנחנו מרגישים בודדים > מחפשים הקלה > ההתמכרות מספקת הקלה זמנית > מופיעות אשמה, בושה או השלכות אחרות > אנחנו מתרחקים מאנשים > תחושת הבדידות גדלה > ושוב מחפשים הקלה דרך ההתמכרות.
ככל שהמעגל חוזר על עצמו, הוא עלול להפוך לאוטומטי. לפעמים אפילו בלי שנשים לב, תחושת הבדידות כבר מפעילה את הדחף לפנות להתנהגות הממכרת.
למה ההתמכרות דווקא מגבירה את הבדידות?
למרות שהיא עשויה להתחיל כניסיון להתמודד עם בדידות, ההתמכרות לא פעם יוצרת עוד ועוד מרחק בינינו לבין אנשים.
ייתכן שנתחיל להסתיר את ההתנהגות שלנו, נבטל מפגשים, נתרחק ממשפחה או מחברים, או נרגיש שאף אחד לא יבין אותנו. הבושה והפחד מביקורת עלולים לגרום לנו להסתגר עוד יותר.
לעיתים גם הקשרים הקרובים נפגעים. חוסר האמון, הוויכוחים או ההתרחקות הרגשית עלולים להעמיק את תחושת הלבד, דווקא בזמן שבו אנחנו זקוקים לקרבה יותר מכל.
איך נדע אם אנחנו נמצאים במעגל הזה?
לא כל שימוש במסכים, אלכוהול או קניות מעיד על התמכרות. אבל כדאי לעצור ולשאול את עצמנו כמה שאלות:
- האם אנחנו פונים שוב ושוב לאותה התנהגות דווקא כשאנחנו מרגישים לבד?
- האם קשה לנו לשאת את תחושת הבדידות בלי "לברוח" למשהו אחר?
- האם ההתנהגות הזו פוגעת בקשרים, בעבודה, בלימודים או בשגרת החיים?
- האם אנחנו מרגישים אשמה או חרטה אחריה, אבל מתקשים להפסיק?
- האם אנחנו מסתירים את ההתנהגות מאנשים הקרובים אלינו?
אם אנחנו מזהים את עצמנו בחלק מהשאלות האלה, ייתכן שכדאי להתבונן בקשר שבין הבדידות לבין ההתנהגות עצמה.
אפשר לשבור את המעגל
הדרך החוצה לא תמיד מתחילה בהפסקה מיידית של ההתנהגות הממכרת. לעיתים היא מתחילה דווקא בשאלה אחרת: מה הכאב שאנחנו מנסים להרגיע?
כשאנחנו מצליחים לזהות את תחושת הבדידות, לתת לה שם ולהבין מה עומד מאחוריה, אנחנו יכולים להתחיל לחפש דרכים נוספות להתמודד.
לפעמים הצעד הראשון יהיה שיחה עם אדם קרוב. לפעמים זו תהיה הצטרפות למסגרת חברתית, חזרה לתחביב שנזנח או פנייה לאיש מקצוע. כל צעד קטן שמחזיר אותנו לקשר אנושי יכול להתחיל להחליש את המעגל.
אנחנו לא חייבים להתמודד עם זה לבד
בדידות יכולה לגרום לנו להאמין שאף אחד לא יבין אותנו, ושאין טעם לשתף. אבל דווקא ברגעים האלה, קשר אנושי יכול להיות חלק משמעותי מהדרך החוצה.
גם אם הדרך לשינוי אינה קצרה, וגם אם יהיו בה עליות וירידות, המעגל של בדידות והתמכרות אינו גזירת גורל. כשאנחנו מקבלים מקום לדבר על מה שכואב לנו, בלי שיפוטיות ובלי להסתיר, נפתחת האפשרות למצוא דרכי התמודדות נוספות, כאלה שלא רק מקלות לרגע, אלא גם מחזקות אותנו לאורך זמן.
גם אם קשה לנו לשתף, או שאנחנו לא בטוחים מאיפה להתחיל, אפשר לפנות לער"ן. מתנדבי ומתנדבות ער"ן מעניקים עזרה ראשונה נפשית בהקשבה, ללא שיפוטיות ובשמירה על סודיות, בטלפון 1201 ובשירותי הסיוע באינטרנט כאן בקישור.
