"הגיוס שלי בעוד חודש. אני חושבת על זה כשאני קמה בבוקר, לפני השינה, כששואלים אותי לאן אני מתגייסת, כשחברים מדברים על התפקידים שלהם. כשמישהו אומר לי "יהיה בסדר" וכשמישהו אחר מספר לי סיפור נורא מהטירונות שלו.
מה אם לא אסתדר? מה אם כולם יתחברו ורק אני לא? מה אם אשנא את התפקיד? מה אם אתגעגע הביתה? מה אם אגלה שאני פשוט לא בנויה לזה?"
המחשבות על הגיוס מתחילות הרבה לפני יום הגיוס.
הפחד מחוסר הוודאות
כשאנחנו עומדים לפני משהו גדול ולא מוכר, אנחנו מריצים תסריטים בראש, מנסים להתכונן.
לפעמים, במקום להתכונן, אנחנו מתחילים לחיות כבר עכשיו את התסריט הרע ביותר שאפשר לדמיין.
עוד לא פגשנו את האנשים, אבל אנחנו כבר לבד.
עוד לא קיבלנו תפקיד, אבל אנחנו כבר שונאים אותו.
עוד לא ישנו לילה אחד מחוץ לבית, אבל אנחנו כבר בטוחים שלא נעמוד בזה.
המחשבות האלה לא אומרות שמשהו רע באמת עומד לקרות. הן גם לא אומרות שהפחד לא אמיתי, אפשר לפחד ממשהו שעוד לא קרה, אבל לא כל תרחיש שהמוח שלנו יודע לייצר הוא תחזית.
ביום אחד כמעט הכול משתנה
נכון, יש משהו חד מאוד במעבר הזה. עד עכשיו היה לנו בית שהיינו חוזרים/ות אליו יום יום, אנשים מסביב שמכירים אותנו, אפשרות להחליט מתי לאכול, מתי לישון, מה ללבוש ועם מי להיות.
ופתאום אומרים לנו איפה להיות, מתי לקום, מה ללבוש, עם מי לישון בחדר ומתי אפשר ללכת הביתה.
גם מי שחיכה לגיוס יכול להרגיש פתאום שאין לו או לה אוויר, גם אנשים עצמאיים יכולים להרגיש חסרי שליטה, וגם מי שבדרך כלל מסתדר בכל מקום יכול לעמוד ביום השלישי ולחשוב: אני לא רוצה להיות פה!
השינוי עצמו דורש הסתגלות. הגוף והראש צריכים ללמוד מקום חדש, שפה חדשה, אנשים חדשים וכללים חדשים.
זה לוקח זמן.
השבוע הראשון הוא לא כל השירות, השבוע הראשון הוא לא תמיד "פרומו" מדויק לכל השירות. הטירונות נגמרת, אנשים מתחלפים, לומדים את המערכת, דברים שהיו מבלבלים הופכים למוכרים. לפעמים עוברים בסיס, לפעמים התפקיד נראה אחרת אחרי שמתחילים באמת לעשות אותו.
ובעיקר, תחושת הזרות יכולה להשתנות. זה לא אומר שצריך לסבול הכול ולחכות בסבלנות עד ש"מתרגלים". יש הבדל בין התחלה קשה לבין מצב שהולך ומחמיר. אם אתם מתגעגעים, עייפים, בוכים לפעמים, מתוסכלים או חושבים הרבה על הבית, יכול להיות שאתם עוברים תקופת הסתגלות לא פשוטה.
אבל אם אנחנו כמעט לא ישנים או לא אוכלים, נמצאים בחרדה מתמשכת, מתנתקים מאנשים, לא מצליחים לתפקד או מרגישים שאתם הולכים ונשברים, לא צריך לחכות רק כדי לראות אם זה יעבור.
לא כל קושי בהתחלה הוא סימן שמשהו לא מתאים, ולא כל קושי צריך לסבול בשקט.
לא צריך להסתדר בכל מחיר
כשמגיעים למקום חדש, קל להסתכל על כל המערכת בבת אחת… הבסיס, המפקדים, החדר, התפקיד, האנשים, היציאות, החודשים והשנים שעוד מחכים.
זה הרבה!
לפעמים לא צריך להבין איך עוברים את כל השירות, צריך למצוא משהו אחד שמחזיק את היום הקרוב. חייל או חיילת בחדר שאפשר לשבת איתו/ה. מפקדת שמרגישה קצת יותר רגישה ונגישה, שיחת טלפון קבועה הביתה, ארוחה אחת ביום שלא אוכלים לבד, משהו קטן מהבית, ידיעה שעוד שלושה ימים יוצאים.
כשכמעט הכול חדש, עוגן אחד מוכר יכול להחזיר קצת תחושת שליטה.
עם מי אני רוצה להיות פה?
בימים הראשונים ישנה נטייה להתחבר מהר… לא להישאר לבד בחדר האוכל, שיהיה עם מי ללכת, ליד מי לשבת, עם מי לדבר.
ואז לפעמים אנחנו מתחברים למי שהכי זמין/ה, הכי מצחיק/ה, דומיננטי/ת. או למי שהחליט עבורך כבר ביום הראשון שאתם החברים הכי טובים.
אבל לא חייבים לבחור את החברים של כל השירות ביום הראשון. בהתחלה כולם מחפשים את המקום שלהם. יש מי שמתחבר תוך שעה, יש מי שצריך שבועות, יש חבורות שנראות סגורות אחרי שלושה ימים ומתפרקות שבוע אחר כך.
כדאי להסתכל לא רק על מי מקובל או מצחיק, אלא גם על מה קורה לי כשאני לידו. האם אני מרגיש יותר רגוע או יותר דרוך?
האם אני יכול להיות אני, או שאני כל הזמן מנסה להתאים את עצמי?
האם אחרי שאנחנו מדברים אני מרגישה קצת יותר טוב, או שהכול נראה לי עוד יותר גרוע?
כי אנשים משפיעים על הדרך שבה אנחנו חווים מקום. זה לא אומר שצריך לחפש רק אנשים חיוביים שאומרים שהכול נפלא. גם זה יכול להיות מעצבן. לפעמים החברה הטובה היא דווקא החיילת שאומרת: "כן, זה יום ממש גרוע. בואי נלך לאכול משהו." מישהו שאפשר להתלונן איתו, אבל גם לצחוק, לפרוק, אבל לא רק לשקוע, מישהו שאפשר להגיד לידו "קשה לי" בלי שהוא ייבהל ובלי שהוא יגרום לי להרגיש שעכשיו הכול אבוד.
לא צריך חבורה. צריך קשר
יש אנשים שנכנסים לחדר ובתוך שעה נדמה שיש להם כבר חבורה: הם צוחקים, מצטלמים, יושבים יחד, מדברים כאילו הם מכירים שנים. ומהצד, קל לחשוב שכולם הסתדרו. רק אני לא.
אבל מה שרואים מבחוץ לא תמיד מספר מה קורה בפנים.
גם מי שנראה מוקף יכול להרגיש לבד. גם חבורה רועשת לא תמיד אומרת שיש בה קשר קרוב. לא חייבים שמונה חברים. לפעמים אדם אחד שאפשר לשבת לידו בחדר האוכל, לשלוח לו "איפה אתה?" או להגיד לו "היום קשה לי", יכול לשנות שירות שלם. ואם התחברנו בהתחלה למישהו ואחרי זמן הבנתם שלא טוב לכם לידו, מותר להתרחק.
לא חתמנו על חוזה, מותר להכיר עוד אנשים. מותר שתהיה חברה אחת מהחדר, חבר אחר מהתפקיד ומישהו מהבית שאיתו מדברים על הדברים שבאמת כואבים.
ומה אם קיבלתי תפקיד שלא רציתי?
לפעמים הפחד שלפני הגיוס הופך לאכזבה אמיתית. חודשים דימיינו משהו אחר. ביקשנו, התכוננו, אולי נלחמנו, ואז קיבלנו תפקיד שלא רצינו.
מותר להתאכזב. לפעמים אנשים קרובים ממהרים לנחם: "תן לזה צ'אנס", "בסוף תיהני", "הכול לטובה". אבל לפני שרצים למצוא את הצד החיובי, אפשר גם להודות: זה לא מה שרציתי.
אחר כך אפשר לבדוק מה אפשר לעשות, לברר, לבקש, לדבר עם המפקדים או עם גורמי משאבי האנוש, להבין אם יש אפשרויות אחרות. ואפשר גם לגלות עם הזמן שתפקיד שלא רצינו נראה אחרת מבפנים.
שני הדברים אפשריים. אבל התפקיד שקיבלתם הוא מה שתעשו בשירות שלכם. הוא לא מדד על הערך שלכם.
אז איך יודעים אם לחכות או לבקש עזרה?
אין נוסחה מדויקת, אבל אפשר לבדוק מה קורה לאורך זמן. האם יש גם רגעים קצת יותר טובים? האם אנחנו מצליחים ומצליחות להתאושש כשיוצאים הביתה? האם יש אדם אחד שאפשר לדבר איתו? האם אנחנו עדיין אוכלים, ישנים ומתפקדים? האם משהו משתפר, אפילו קצת, או שהמצב רק הולך ומחמיר?
לא חייבים לחכות לקריסה כדי לבקש עזרה
אפשר לדבר עם מפקד או מפקדת, עם גורמי הרפואה, עם קב"ן, עם ההורים, עם אח או אחות, עם חבר/ה מהבית. גם אם האדם הראשון לא יודע לפתור את הבעיה, הוא יכול לעזור לכם לא להישאר איתה לבד.
לא צריך לדעת עכשיו איך יעברו השנים הקרובות
לפני הגיוס, ואפילו בימים הראשונים, יכולה לעלות המחשבה: "איך אני אעבור שנתיים? איך אני אחזיק שלוש שנים"?
אבל לאט לאט מכירים עוד אדם, לומדים עוד משהו, מגלים מה קשה ומה דווקא פחות נורא ממה שחשבנו. עם הזמן מסתגלים, מבקשים עזרה, ולפעמים מגלים שהשירות נראה אחרת לגמרי ממה שחשבנו לפני שהגענו.
אם הפחד מהגיוס, התחלה חדשה או הסתגלות מכבידים עליך… אפשר לדבר איתנו.
ער"ן מציעה עזרה ראשונה נפשית אנונימית, מיידית וללא תשלום לחיילים, לחיילות ולבני משפחותיהם בטלפון 2201*, בצ'אט ובוואטסאפ דרך אתר ער"ן.
את המאמר כתבה ד"ר מיכל לב ארי, מנהלת שירותי האינטרנט בער"ן
