שמי עומר, אני בן חמישים, ואני כותב את זה כדי שאם זה קורה גם לך, תדעי או תדע שיש דרך להתמודד.
עד לא מזמן זה קרה לי כמעט תמיד לפני שהייתי צריך לדבר בפני אנשים. ניהלתי צוות גדול, עבדתי שנים באותו תפקיד, הכרתי את החומר בעל פה, ובכל זאת, שהגיע הרגע לעמוד מול כולם, הגוף שלי ננעל. הדופק דהר, הידיים רעדו, שכחתי מה רציתי לומר, לפעמים ממש הרגשתי שהעולם מצטמצם סביבי, שאני מאבד אוויר.
בהתחלה ניסיתי להסתיר את זה, להעביר את ההצגה למישהו אחר, להמציא תירוצים, לדחות ישיבות, אבל זה לא נעלם, זה רק התעצם.
עם הזמן זה התחיל לזלוג גם לדברים קטנים יותר, לדבר עם ההורים של חברים של הילדים, הרמת כוסית בעבודה, אפילו לשתף במשהו אישי בארוחה משפחתית. הרגשתי שאני כל הזמן דרוך, כל הזמן בורח מרגעים שיכולים לשים אותי במרכז.
זה התחיל להשפיע גם על הילדים שלי, הם ראו שאני מתכווץ לפני כל הופעה או פגישה, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שזה מה שהם ילמדו ממני. rציתי להיות בשבילם דוגמה לאומץ, להתמודדות, לא רק לפחד.
בסוף הבנתי שזו חרדה, חרדת בחינות, רק לא בבית ספר אלא בעבודה, בחיים. פניתי לטיפול. לא היה קל לדבר על זה, בהתחלה התביישתי, אבל למדתי לעצור רגע לפני, לנשום אחרת, לאמן את עצמי להרגיע את הגוף. אני מתרגל נשימות עמוקות, דמיון מודרך, ולפני כל מצגת אני עוצר ואומר לעצמי, זה רק אנשים, זה לא מבחן, ולא יכול לקרות לי כלום.
היום זה כבר קצת אחרת. אני עדיין מתרגש, אבל לא קורס. אני מצליח לדבר, להסתכל על האנשים, לסיים את המשפטים. ואחרי הפעם האחרונה מישהי ניגשה אליי ואמרה, דיברת מדויק, היה לך ביטחון. חייכתי, כי ידעתי שהיא לא ראתה את המאבק הקטן שניהלתי מבפנים, אבל אני ראיתי.
אולי לא ניצחתי לגמרי את החרדה, אבל למדתי לחיות לצידה, ולחיות קצת יותר בשקט, קצת יותר בשלום עם עצמי.
אם החרדה מכבידה, מוזמנים לפנות אלינו. לקווי הסיוע של ער"ן באינטרנט ובטלפון לחצו כאן
