חברות חד-צדדית, כשאנחנו תמיד אלה שיוזמים

יש חברויות שאנחנו מרגישים שאנחנו מחזיקים כמעט הכל לבד.

אנחנו אלה ששולחים הודעות, מציעים להיפגש, שואלים, מתעניינים, זוכרים ימי ההולדת, מנסים לקבוע מחדש כשפגישה מתבטלת.

בהתחלה אנחנו לא נשים לב, שזו חלוקת התפקידים בקשר. אולי אנחנו אומרים לעצמנו שהם פשוט עסוקים. שהם בתקופה עמוסה. שהם פחות טובים בהודעות. אנחנו מבינים, מתחשבים ולא רוצים להיות תובעניים.

אבל עם הזמן יכולה להתחיל להתגנב תחושה לא נעימה: כנראה, אם אני לא אעשה את הצעד הראשון, אולי הקשר הזה פשוט יתפוגג.

ואז עולות השאלות: האם אנחנו חשובים להם כמו שהם חשובים לנו? האם זו באמת חברות הדדית? ואולי אנחנו פשוט מצפים ליותר מדי?

כשאנחנו תמיד אלה שיוזמים

לא כל חוסר איזון בחברות אומר שהקשר חד-צדדי.

יש תקופות שבהן אחד מאיתנו עסוק יותר, עובר שינוי בחיים או פשוט מתקשה להיות זמין. לפעמים אנחנו גם שונים באופי שלנו: יש אנשים שמרבים ליזום ולשמור על קשר, ואחרים שפחות עושים זאת באופן טבעי.

אבל יש הבדל בין תקופה שבה אנחנו יוזמים יותר לבין דפוס קבוע שבו רוב המאמץ לשמור על הקשר מגיע רק מצד אחד.

אם אנחנו מפסיקים לשלוח הודעות ושום דבר לא קורה, אם רק אנחנו מציעים להיפגש, ואם התחושה היא שהקשר מתקיים בעיקר בזכות המאמצים שלנו, כדאי לעצור ולשים לב למה שאנחנו מרגישים.

כי בסופו של דבר, חברות לא חייבת להיות מאוזנת בכל רגע, אבל היא כן צריכה להרגיש שיש בה הדדיות.

אולי הם פשוט לא יוזמים?

לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להסביר את ההתנהגות של הצד השני.

"אולי הם פשוט כאלה."

"אולי הם לא אוהבים להתכתב."

"אולי הם לא רוצים להפריע לי."

"אולי הם חושבים שאני עסוק/ה."

ויכול להיות שאנחנו צודקים.

אנשים מבטאים אכפתיות בדרכים שונות, ולא כולנו זקוקים לאותה כמות של קשר. לכן לא כדאי למהר להסיק שכל מי שלא יוזם כמונו אינו חבר טוב.

אבל לצד ההבנה הזאת, חשוב גם להקשיב לעצמנו. אם שוב ושוב אנחנו מרגישים שאנחנו היחידים שמתאמצים, שהקשר לא מתקיים בלי שנדחוף אותו, ושאנחנו נפגעים מכך, גם התחושות האלה ראויות למקום.

למה זה כל כך כואב?

חברות היא לא רק בילוי משותף. היא גם תחושה שאנחנו חשובים למישהו, שיש מי שחושב עלינו, שמתעניין בחיים שלנו ושמח להיות איתנו.

לכן כשאנחנו מרגישים שאנחנו תמיד אלה שרודפים אחרי הקשר, זה יכול לגעת במקומות עמוקים יותר. אנחנו עלולים להתחיל לשאול את עצמנו:

"אולי אני לא מספיק מעניין/ת?"

"אולי לא באמת רוצים להיות חברים שלי?"

"למה אני תמיד צריך/ה להתאמץ כדי שיזכרו בי?"

הכאב הוא לא רק על ההודעה שלא נשלחה, הוא יכול לנגוע גם בצורך הבסיסי שלנו להרגיש רצויים ושייכים.

חשוב לזכור: היעדר יוזמה של אדם אחר אינו מדד לערך שלנו.

יכול להיות שהקשר פשוט לא חשוב לו באותה מידה. זה יכול לכאוב מאוד, אבל זה לא אומר שמשהו פגום בנו.

כשאנחנו מתחילים לבדוק מי יוזם

אחרי שנפגענו כמה פעמים, אנחנו עלולים להיכנס למעין מבחן. אנחנו מחליטים לא לשלוח הודעה ונחכה לראות אם הם יפנו. יום עובר. עוד יום. שבוע. אנחנו בודקים את הטלפון, רואים שהם היו מחוברים, ואולי אפילו מעלים בראש תרחישים: "הם ראו ולא כתבו לי".

המבחן הזה מובן. אנחנו רוצים לדעת אם באמת אכפת להם. אבל לפעמים הוא גם מכניס אותנו למעגל של ציפייה, אכזבה ובדיקה. במקום לנסות לקרוא את המחשבות של הצד השני, אפשר לשאול את עצמנו שאלה אחרת:

האם החברות הזאת, כפי שהיא מתקיימת היום, טובה לנו?

זו שאלה שאנחנו יכולים לענות עליה בלי לדעת למה האדם השני לא יוזם.

אפשר לדבר על זה

לפעמים אנחנו נמנעים משיחה כזאת כי אנחנו מפחדים להישמע נזקקים או מאשימים. אבל אפשר לדבר על תחושות בלי להאשים.

במקום לומר: "לא אכפת לך ממני", אפשר לומר, "אני מרגיש/ה שבתקופה האחרונה רוב היוזמה לקשר מגיעה ממני, וזה קצת גורם לי להרגיש רחוק/ה ממך."

או: "חשוב לי הקשר שלנו, ואני לפעמים מתגעגע/ת לזה שגם את/ה תיזמ/י."

זו לא דרישה שהאדם השני יתנהג בדיוק כמונו. זו פשוט דרך לשתף אותו במה שקורה לנו.

לפעמים שיחה כזאת מגלה שהצד השני בכלל לא היה מודע לתחושה שלנו. ולפעמים היא מגלה משהו אחר – שהציפיות שלנו מהקשר פשוט שונות. גם זו תשובה חשובה.

לא כל חברות חייבת להישאר כפי שהייתה

אחד הדברים הקשים בחברויות הוא לקבל את העובדה שאנשים משתנים. מה שהיה קשר יומיומי יכול להפוך לקשר מזדמן. חברים קרובים יכולים להתרחק בגלל זוגיות, עבודה, מעבר דירה, ילדים או שינויים אחרים בחיים.

לא כל התרחקות היא ריב, ולא כל קשר שנחלש הוא כישלון.

לפעמים אנחנו יכולים לשחרר את הציפייה שהחברות תחזור להיות בדיוק כפי שהייתה, ולמצוא דרך חדשה להיות בקשר. ואם אנחנו מגלים שהקשר כבר לא נותן לנו תחושת קרבה, ביטחון והדדיות, מותר גם להרפות ממנו בהדרגה.

לא צריך להילחם על מקום בחיים של מישהו אחר

כשאנחנו אוהבים אנשים, טבעי שנרצה לשמור על הקשר איתם. אבל יש הבדל בין להשקיע בחברות לבין להרגיש שאנחנו צריכים כל הזמן להוכיח שאנחנו ראויים לה. חברות לא אמורה להיות מאבק מתמשך על תשומת לב.

אנחנו יכולים ליזום. אנחנו יכולים להתעניין. אנחנו יכולים להציע להיפגש ולהראות שאכפת לנו. אבל אנחנו לא יכולים לגרום לאדם אחר לרצות את אותו סוג של קשר. וזה אולי אחד הדברים שיותר כואב לנאבל זה גם יכול מאוד לשחרר.

ומה אנחנו יכולים לעשות?

לפעמים עוזר לעצור ולבחון את החברות בלי לשאול רק "מי שלח את ההודעה האחרונה".

אפשר לשאול:

• האם אני מרגיש/ה בנוח להיות אני בקשר הזה?
• האם יש מקום גם לצרכים ולרגשות שלי?
• האם הצד השני נמצא שם עבורי כשאני צריך/ה אותו?
• האם אני נהנה/ית מהקשר, או בעיקר חושש/ת לאבד אותו?
• האם יש בינינו הדדיות, גם אם היא לא מתבטאת באותה צורה?
• האם כבר דיברתי עם האדם השני על התחושות שלי?

השאלות האלה יכולות לעזור לנו להבין אם מדובר בתקופה זמנית, בהבדלים בין אנשים או בקשר שהפך באמת לחד-צדדי.

מותר לנו לרצות חברות שיש בה הדדיות

לפעמים אולי אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו "דורשים יותר מדי". אבל לרצות שחבר או חברה יתעניינו בנו, ייזמו לפעמים, ישאלו לשלומנו וירצו להיות חלק מהחיים שלנו, זו לא דרישה מוגזמת. מותר לנו לרצות קשרים שבהם אנחנו לא צריכים כל הזמן לתהות אם אנחנו רצויים.

ומצד שני, גם לנו כדאי לזכור שהדדיות אינה תמיד חלוקה שווה של 50-50. יהיו תקופות שבהן אנחנו ניתן יותר, ותקופות שבהן הצד השני יצטרך אותנו יותר.

השאלה החשובה היא לא מי שלח יותר הודעות, אלא האם לאורך זמן אנחנו מרגישים שיש בינינו רצון הדדי להיות בקשר.

ואם אנחנו נשארים עם תחושת הבדידות?

לפעמים ההבנה שחברות מסוימת אינה הדדית יכולה לעורר תחושת בדידות חזקה. דווקא אז חשוב לא להיסגר ולהסיק שאין לנו עם מי להיות.

אפשר לנסות לפתוח מקום לקשרים חדשים, בחוג, בעבודה, בלימודים, בקהילה, בהתנדבות או אפילו דרך קשר ישן שנשאר קצת בצד.

לא כל קשר חדש הופך מיד לחברות קרובה. קשרים משמעותיים נבנים בהדרגה, דרך מפגשים חוזרים, שיחות קטנות ותחושה הולכת וגדלה של ביטחון.

אולי לא נמצא מיד את האנשים שיהפכו לחברים הקרובים שלנו, אבל כל ניסיון כזה הוא גם הזדמנות להזכיר לעצמנו שאנחנו ראויים לקשרים שבהם רואים אותנו.

בסופו של דבר, חברות היא קשר בין שני אנשים

אנחנו לא תמיד יכולים לדעת למה חבר או חברה לא יוזמים. אולי הם עסוקים, אולי הם שונים מאיתנו, אולי הם עוברים משהו שאנחנו לא יודעים עליו, ואולי הקשר פשוט חשוב להם פחות.

אנחנו גם לא תמיד צריכים תשובה ברורה.

מה שכן חשוב הוא להקשיב לעצמנו. לשים לב איך אנחנו מרגישים בתוך הקשר, לדבר כשצריך, ולא לפחד להרפות מקשרים שמכאיבים לנו שוב ושוב.

חברות טובה לא חייבת להיות מושלמת ולא תמיד תהיה מאוזנת. אבל היא אמורה להשאיר אצלנו תחושה שיש עוד מישהו בצד השני, מישהו שרוצה להיות שם, בדיוק כמו שאנחנו רוצים להיות שם עבורו.