השוואות בעולם החרדי בתקופת השידוכים

אנחנו משווים את עצמנו לאחרים כל הזמן.

דרך ההשוואה אנחנו מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים: האם אנחנו בקצב הנכון, האם אנחנו מצליחים, האם אנחנו כמו כולם, ולפעמים גם האם אנחנו בסדר.

אבל בחברה שבה אנשים רבים עוברים תחנות דומות, בגילאים דומים ובמסגרות דומות, קל במיוחד לראות מי הגיע לאן ומתי.

לומדים/ות יחד. מסיימים/ות את הלימודים יחד. אותה כיתה, אותו בית ספר, חדר, ישיבה, סמינר. ואז מתחילים השידוכים, והמסלול המשותף מתפצל.

אחת מתארסת כמעט מיד, אחת מקבלת הרבה הצעות, אחרת מחכה, אחת רואה אחות צעירה מתחתנת לפניה. מישהי אחרת בכלל לא בטוחה שהיא רוצה להתחתן עכשיו, אבל מרגישה משהו מתכווץ בכל פעם שמגיעה עוד בשורה טובה. ופתאום החיים של אחרים הופכים, בלי שהתכוונו, למדד שדרכו אנחנו בודקים את החיים שלנו.

האם אני רוצה להתחתן, או שאני פשוט לא רוצה להישאר מאחור?

מצד אחד אני רוצה אהבה, זוגיות, קרבה, בית משלי. אבל אולי אני גם רוצה ללמוד. לעבוד. להתפתח. להישאר עוד קצת בבית. להיות עוד קצת ילד/ה לפני שמגיעים נישואין, בית, אחריות, ואולי מהר מאוד גם הציפייה לילדים.

ואז כולן מתחילים/ות להתארס.

ופתאום קשה לדעת: האם אני באמת רוצה להתחתן עכשיו, או שקשה לי לראות שכולם/ן כבר שם ואני עדיין כאן? כמובן שיכולים להיות שני הדברים יחד.

אפשר לרצות מאוד זוגיות ובאותו זמן לא להיות בטוחים לגבי הקצב. אפשר לרצות להתחתן וגם לפחד מכל מה שישתנה. אפשר לקנא בחברה שהתארסה ובאותו ערב להרגיש הקלה כשחוזרים לחדר המוכר בבית. ההשוואה יכולה ליצור תחושת דחיפות. אם כולם מתקדמים, אולי גם אני חייבת. אם אני לא שם, אולי אני מאחרת. אבל לפעמים השאלה היא לא רק האם אני רוצה להתחתן, אלא מה אני רוצה שיקרה בחיים שלי עכשיו, ובאיזה קצב.

אני באמת שמחה בשבילה. אז למה כל כך כואב לי?

"עוד חברה התארסה, אני שמחה בשבילה. באמת, אבל גם בא לי לבכות".

לפעמים קשה לקבל ששני הרגשות האלה יכולים לחיות יחד. נדמה שאם אני מקנא/ה, השמחה שלי לא אמיתית. ואם אני באמת מפרגן/ת, אני אמור/ה להיות רק מאושר/ת. אבל הלב לא עובד בצורה כל כך מסודרת. זה נכון שהאירוסין מספרים את הסיפור שלו/ה, אבל באותו רגע הם גם מאירים את מה שעוד לא קרה אצלי. זה יכול להיות חזק במיוחד כשמדובר באחות צעירה שמתחתנת קודם, בחבר שהתחיל שידוכים הרבה אחריי, או במישהי שנראה שהכול מסתדר לה בקלות.

לפעמים הכאב הוא לא רק "לה יש ולי אין". לפעמים נשבר הסדר שדמיינתי לחיים. לפעמים אני ההרגשה היא שכולם מתקדמים ואני דורך/ת במקום. ולפעמים אני חושש/ת שעכשיו גם הסביבה תתחיל להסתכל עליי אחרת.

הקנאה לא בהכרח אומרת שאני רוצה לקחת את מה שיש לאחר. לפעמים היא פשוט מצביעה על משהו שאני מאוד רוצה לעצמי.

ולכן אולי השאלה המעניינת היא לא "איך אני מפסיק/ה לקנא?", אלא "במה בדיוק אני מקנא/ה?"

באהבה? בזה שבחרו בה? בתחושת הוודאות? בזה שהמשפחה חוגגת אותה? בזה שהחיים שלה קיבלו פתאום כיוון ברור?

כשמבינים במה מקנאים, אפשר להבין טוב יותר מה באמת כואב.

כשהסיפורים של אחרים מתחילים להשפיע עלי

• היא לא התפשרה על דברים שהיו חשובים לה והיא מאושרת.
• היא ידעה מהפגישה הראשונה שהוא האיש הנכון עבורה.
• הוא בחר את השדכן הנכון. 
• הוא שאל אותה אלף שאלות כדי להיות בטוח שיהיה להם טוב.

בלי לשים לב, הסיפורים של אחרים הופכים לראיות שאנחנו אוספים כדי להחליט מה נכון לנו. "אם זה הצליח לה, אולי גם אני צריכה לעשות כך". "אם הוא התחרט, אולי זה יקרה גם לי." אבל החיים של אחרים יכולים לעזור לנו לחשוב. הם לא יכולים לסמן את הדרך שלנו. 

מה שנראה מבחוץ כמו "היא התפשרה" יכול להיות מבחינתה גילוי שדבר שחשבה שהוא חשוב לה בעצם לא היה חשוב כל כך. ומה שנראה כמו "היא בררנית" יכול להיות אדם שיודע שיש דברים שהוא לא יכול לוותר עליהם.

ההשוואה יכולה לבלבל. אם לחברה שלי היו פרפרים ולי אין, זה אומר משהו? אם היא ידעה מיד ואני עדיין לא בטוחה, אולי זה לא זה?

לא אצל כולם מגיע רגע שבו הכול נעשה ברור. לא תמיד יש סימן. לפעמים יש משהו פחות דרמטי: נעים לי. אני רוצה להיפגש שוב. אני מרגישה שמקשיבים לי. אני יכולה לדבר. אני סקרנית להכיר עוד. אני לא צריכה להיות כל הזמן מישהי אחרת. הקצב של קשר אחר לא יכול להיות המדד לקשר שלי.

בין הפחד להתפשר לבין הפחד להישאר לבד

ככל שהזמן עובר, ההשוואה יכולה להיכנס גם להחלטות שאנחנו מקבלים. עוד חברה מתחתנת. עוד שבת שבה כולם בזוגות. החברות כבר עסוקות יותר. השיחות משתנות… ואז מגיעה הצעה שהיא כמעט. כמעט מתאימה. כמעט נעימה. כמעט מה שרציתי. ומתחיל הוויכוח הפנימי: אולי זה מספיק? אולי אני מחפשת יותר מדי? אולי עדיף להתגמש מאשר להישאר לבד? ומהצד השני נמצא פחד אחר: מה אם אתחתן ואגלה שוויתרתי על משהו שהיה חשוב לי באמת? הפחד להתפשר והפחד להישאר לבד הם שני פחדים חזקים. 

אפשר להגיד "לא" כי משהו באמת לא מתאים, ואפשר להגיד "לא" כי מפחיד להתקרב. אפשר להגיד "כן" כי יש קשר טוב, ואפשר להגיד "כן" כי מפחיד שלא תגיע עוד הצעה. כשאנחנו פועלים מתוך לחץ, קשה יותר לשמוע את עצמנו.

אולי השאלה היא לא רק "האם אני מתפשרת?", אלא גם: מי מקבל כרגע את ההחלטה, אני או הפחד שלי?

יש הבדל בין לוותר על תמונה שהייתה לי בראש לבין לוותר על עצמי.

בין הבירורים והבדיקות  לבין הרצון שפשוט יקבלו אותי 

בירורים הם חלק מעולם השידוכים.

השדכנים והמשפחות רוצים לדעת על האדם, על המשפחה, הבריאות, הלימודים ועל האופי. 

גם אני רוצה לדעת. אני רוצה להרגיש שלא מסתירים ממני משהו חשוב ושאני נכנסת לקשר בעיניים פקוחות.

אבל אז מגיע הצד השני. גם עליי מבררים. ופתאום אני רוצה להוכיח שהכול בסדר איתי. שהמשפחה שלי בסדר, שהעבר שלי בסדר, שלמדתי במקום הנכון, שעשיתי את הבחירות הנכונות, שאין שום פרט שמישהו עלול לשמוע ולהחליט בגללו שאני פחות מתאים/ה.

וכאן נוצר מתח לא פשוט.

מצד אחד, אני מבין/ה את הצורך בבירורים. מצד שני, אני לא רוצה להרגיש שאני צריך/ה להגיע לשידוך בלי סדקים, בלי מורכבות ובלי שום דבר שדורש הסבר. אני רוצה שידעו עליי מספיק כדי לבחור בי בעיניים פקוחות. אבל אני גם רוצה שמישהו יפגוש אותי כאדם שלם. לא רק את המשפחה או את המוסד שבו למדתי. לא רק את מה שאמרו עליי.

אותי.

בירורים נועדו לבדוק התאמה ולספק מידע חשוב. הם לא אמורים להפוך את האדם לציון, ובוודאי לא לקבוע את הערך שלו.

לא הכל גן של ורדים

פעם אולי היה קל יותר לחשוב שמי שהתחתן כבר "הסתדר". אבל ככל שמתבגרים רואים זוגות שאוהבים וגם רבים. חברות שמאושרות וגם עייפות. בתים שיש בהם שמחה וגם קשיים. אחריות, כסף, משפחות משני הצדדים, ילדים, ויתורים ואכזבות. וזה יכול לבלבל עוד יותר.

מצד אחד, אני רוצה את מה שיש להם. מצד שני, אני כבר יודע/ת שלהיכנס פנימה לא מבטיח שהכול יהיה פשוט. אולי טוב לראות את התמונה המלאה. לא כדי לפחד מנישואין, אלא כדי לא להפוך אותם לקו הסיום של החיים. חתונה היא לא הרגע שבו הכול מסתדר. היא התחלה של חיים חדשים, שיש בהם אהבה ושמחה, ולפעמים גם עבודה, קושי וחוסר ודאות.

ההשוואה לא באמת נגמרת בחתונה

"לפעמים נדמה שאם רק אתחתן, המרוץ ייגמר".

אבל ההשוואה ממשיכה… תמיד!

מי נכנסה להריון קודם, למי כבר יש ילדים, כמה ילדים, מי קנו דירה, למי יש זוגיות טובה יותר, מי "הסתדרו" יותר. אצל מי הכול נראה קל. תמיד יהיו כאלה שנראים כאילו הם כבר בתחנה הבאה.

השוואה היא מנגנון אנושי וטבעי. היא עוזרת לנו להתמצא בעולם ולהבין את עצמנו ביחס לסביבה. הבעיה מתחילה כשהיא כבר לא רק מספרת לנו איפה אחרים נמצאים, אלא מתחילה לקבוע לנו מה אנחנו שווים. זה הרגע שבו החיים של אחרים מפסיקים להיות מידע עליהם והופכים למדד לערך שלנו. החיים של חברה שהתארסה יכולים להזכיר לי שאני רוצה זוגיות. הם לא אומרים שאני מאחרת. החתונה של אחות צעירה יכולה לכאוב לי. היא לא אומרת שמשהו בי לא בסדר. הבחירות של אחרים יכולות לעזור לי לחשוב. הן לא יכולות להחליט עבורי. ובינתיים, גם החיים שלי ממשיכים.

מותר ללמוד, לעבוד, להתפתח, ליהנות, לטפח חברויות, לעשות תוכניות שלא מתחילות במילים "אם עד אז אני עדיין לא אתחתן". ההמתנה לשידוך היא חלק מהחיים, לא הזמן שלפניהם.

אם עולם השידוכים מעסיק אותך, מכביד, מבלבל או משאיר אתכם לבד עם יותר מדי מחשבות, אפשר לדבר איתנו. ער"ן מציעה עזרה ראשונה נפשית אנונימית, מיידית וללא תשלום, במסרונים, בטלפון 1201, בקו הייחודי לקהילה החרדית – 076-8844429, בצ'אט ובווטסאפ דרך אתר ער"ן.

הקצב של מישהו אחר יכול לספר לנו איפה הוא נמצא. הוא לא יכול לקבוע איפה אנחנו אמורים להיות.

את המאמר כתבה ד"ר מיכל לב ארי, מנהלת שירותי האינטרנט בעמותת ער"ן