אולי לא מזמן היכרתם… נפגשתם בזמנים ובמקומות מוגדרים. דיברתם, התקרבתם, ועכשיו אתם נשואים.
סביבכם כל הקרובים אליכם, מוזיקה, ריקודים, ברכות, משפחות וצילומים, ובתוך כל הרעש הזה יש גם שני אנשים שמתחילים לראשונה להיות זוג ממש.
נרגשים, שמחים, מלאי תקווה לחיים טובים ונעימים יחד.
וגם עם לא מעט שאלות.
בחדר הייחוד, רק אתם
יש רגע כזה בחתונה שבו הדלת נסגרת. בחוץ הכול ממשיך, ובפנים, פתאום, רק אתם.
ביחד.
יכול להיות שחיכיתם לרגע הזה. יכול להיות שהוא מרגש מאוד. ויכול להיות שהוא גם קצת מוזר, מביך או לא ברור. לפני רגע הייתם מוקפים בהמון אנשים, ועכשיו אתם מסתכלים זה על זו ומנסים להבין איך מתחילים את הדבר החדש הזה שנקרא "אנחנו".
לא חייבים להספיק שום דבר. אפשר לדבר, לצחוק, לשתוק, לאכול משהו, להסתכל זה על זו ולנסות לקלוט מה בעצם קרה כאן עכשיו.
אפשר להתקרב, ואפשר גם לגשש, לבדוק מה נכון לשניכם.
כי גם אם חיכיתם לקרבה, זה לא אומר שהכול חייב לקרות מיד ובבת אחת. עד עכשיו הכרתם בדרך מסוימת, ופתאום נפתח ביניכם מרחב חדש לגמרי.
אפשר לתת לו זמן.
ובחוץ, החתונה ממשיכה
חוזרים לאולם, ריקודים נפרדים, כל אחד מוקף במשפחה, בחברים או בחברות. מושכים אתכם לכאן ולשם, מברכים, מצלמים, מתרגשים, ובתוך כל זה, אפשר לחפש לרגע את האדם שהתחתנתם איתו. להעיף מבט, לבדוק בעיניים – את בסדר? אתה נהנה? צריך משהו? זו מחווה קטנה בתוך ערב גדול, אבל אולי יש בה התחלה של זוגיות.
בתוך כל האנשים שאוהבים אתכם ושמחים בשמחתכם, יש עכשיו אדם אחד שאתם מתחילים לשים לב אליו קצת אחרת.
לא צריך להיצמד כל הערב, רק להתחיל לגלות את החוט הדק הזה שמחבר ביניכם גם כשאתם בשני צדי האולם.
ואז כולם הולכים
המוזיקה נפסקת, המשפחה הולכת, החברים נפרדים, האולם מתרוקן.
ופתאום אתם לבד, דווקא ברגע הזה יכולה להופיע הציפייה. מה אמור לקרות עכשיו? מה עושים? מה מצפים ממני? ומה אם אני רוצה, אבל גם חוששת? ומה אם אחד רוצה להתקרב והשני זקוק לעוד קצת זמן?
אז אולי חשוב לומר את הדבר הפשוט ביותר: לא צריך לעשות שום דבר במהירות. ליל החתונה הוא לא מבחן, ואין בו רשימת משימות שצריך לסיים. אפשר להתקרב לאט. אפשר לדבר. אפשר לעצור. אפשר להיות עייפים מדי. אפשר לרצות משהו אחד ולא להיות מוכנים עדיין למשהו אחר.
קרבה יכולה להתחיל ממבט, ממגע, משיחה, מהאפשרות לומר מה נעים ומה פחות. לא צריך לדעת מראש איך הכול ייראה.
אפשר ללמוד ביחד.
לא חייבים לרצות בדיוק אותו דבר באותו רגע
אחד אולי חיכה מאוד לרגע הזה. השנייה אולי זקוקה לעוד זמן. אחד נרגש, השני קצת חושש. אחת רוצה להתקרב ואז פתאום מרגישה שהיא צריכה לעצור. אחד בטוח שהוא אמור לדעת מה לעשות, אבל בעצם יש לו הרבה שאלות.
שני אנשים לא מגיעים לנישואין עם אותו אופי, אותם חששות ואותו קצב. גם אם שניהם רוצים בקרבה, הם לא חייבים לרצות בדיוק את אותו הדבר, באותה צורה ובאותו רגע.
וזה לא אומר שמשהו לא בסדר.
כאן נכנסת מילה חשובה: הסכמה.
הסכמה היא לא רק "כן" או "לא". היא גם האפשרות לומר: לאט, רגע, זה נעים לי, זה פחות, אני רוצה, אבל עוד לא. אפשר פשוט להיות קרובים עכשיו? היא גם האפשרות לשנות את הדעה.
אפשר לרצות ואז לבקש לעצור. אפשר לחשוש ואז להרגיש בטוחים יותר. אפשר להתקדם קצת, לדבר, ולבדוק שוב.
הקצב המשותף לא נוצר כשאחד מתאים את עצמו לגמרי לאחר. הוא נוצר כששניהם לומדים להקשיב, לדבר ולהתחשב.
לא צריך לקרוא מחשבות
יש לפעמים ציפייה שהאדם קרוב אליי פשוט יידע.
שיידע מתי אני רוצה קרבה. שיבין מתי אני חוששת. שיראה שאני נבוכה. שיקלוט שאני זקוקה לרגע. אבל גם אדם שאוהב מאוד לא תמיד יודע. וזו לא בעיה בקשר. זוגיות טובה לא נבנית מהיכולת לקרוא מחשבות, אלא מהיכולת לדבר עליהן.
"נעים לך?"
"אתה רוצה?"
"אפשר לאט יותר?"
"אני קצת מתביישת."
"אני צריך רגע."
אלה לא משפטים שמקלקלים את הרגע, להפך. הם מאפשרים לשני אנשים להפסיק לנחש ולהתחיל להכיר באמת. וככל שאפשר יותר לדבר, כך גם הקרבה יכולה להרגיש בטוחה ונעימה יותר.
וזו כבר זוגיות
כי בעצם, כל מה שמתחיל כאן לא נשאר רק בלילה הראשון. היכולת לומר מה נעים לי ולשמוע שלאדם שמולי נעים משהו אחר. לא להיעלב מיד. לא ללחוץ. לא להניח שאני כבר יודע. לשאול, להקשיב, להתגמש, לפעמים לחכות. כל אלה ילכו איתכם גם הלאה.
אחר כך זה יהיה אצל מי עושים שבת. כמה זמן מבלים עם המשפחה שלו וכמה עם שלה, איך מוציאים כסף, מי צריך יותר זמן לבד, מה עושים כשאחד רוצה לדבר והשני דווקא צריך שקט. גם שם לא תמיד תרצו אותו דבר באותו זמן. זוגיות אינה מצב שבו שני אנשים הופכים לאדם אחד. היא המפגש בין שני אנשים שונים, שמתחילים ליצור משהו משותף.
וזה לא קורה בערב אחד.
מתחילים ללמוד להיות ביחד
אחרי כל ההכנות, ההתרגשות והברכות, אף אחד לא באמת הופך ברגע אחד למומחה בנישואין, מתחילים ללמוד.
איך האדם השני נראה כשהוא עייף. מה מרגיע אותו. מתי הוא צריך לדבר ומתי הוא צריך שקט. איך מבקשים משהו. איך אומרים "לא עכשיו" בלי לפגוע, איך מתקרבים שוב אחרי אי הבנה.
לפעמים ההתחלה תהיה מרגשת. לפעמים קצת מגושמת. לפעמים מצחיקה. לפעמים יהיה פער בין מה שדמיינתם לבין מה שקורה באמת, זה חלק מההיכרות. קרבה לא נמדדת במהירות שבה "מגיעים"… היא נבנית גם מתוך התחושה שאפשר להיות יחד בלי לחץ, לדבר, לשאול, להקשיב ולדעת שהקצב של שניכם חשוב.
אולי כבר בערב הראשון מתחילים ללמוד את הדבר הזה שילך איתכם עוד הרבה שנים:
לא לנחש מה זוג נשוי אמור לעשות.
לגלות מה נכון לכם.
ביחד.
בקצב שלכם.
את המאמר כתבה ד"ר מיכל לב ארי, מנהלת שירותי ער"ן באינטרנט
