הימים שבין יום הזיכרון ליום העצמאות מעמידים אותנו בפני מעבר חד בין צער לשמחה. עבור רבים זהו מפגש עם רעיון של אובדן לאומי. אך יש מי שחוו את האובדן מקרוב. עבור חיילים ומשפחות הנופלים ונפגעי פעולות האיבה, מדובר בהתמודדות עם מציאות חיה ונוכחת. קו התפר הזה, בין זיכרון לעצמאות, אינו רק מעבר רגשי, אלא ניסיון להחזיק יחד כאב והמשכיות. יש בו קושי גדול, אך גם ממד הישרדותי, שמאפשר להמשיך לנוע קדימה גם כאשר חלקים מהחוויה עדיין לא עובדו.
מפגש מוקדם עם אובדן
חיילים צעירים נחשפים למצבים שאינם תואמים את שלב החיים שבו הם נמצאים. מפגש עם מוות, לעיתים אכזרי, מלווה במראות קשים, אובדן של חברים ותחושת סכנה ממשית. חוויות אלו יוצרות החתמה מוקדמת על תפיסת העולם. בתוך המציאות הזו נדרשת המשכיות תפקודית ומשימתית, עם אחריות ודרישה להמשיך לפעול, וכך רגשות רבים נדחקים הצידה. הם אינם נעלמים, אלא ממתינים לרגע שבו ניתן יהיה לפגוש אותם. לעיתים דווקא ברגעים שקטים יותר, כשהדריכות יורדת, החוויה מתחילה לעלות מבפנים ולבקש מקום.
להרגיש בבית
החזרה הביתה יכולה להיות מרחב משמעותי לעיבוד. סביבה מוכרת, קשרים קרובים ותחושת ביטחון מאפשרים לאדם לשתף, להיות כפי שהוא, וגם לפגוש ברגעים שקטים את מה שלא קיבל מקום בתוך הרעש. לצד זאת, קיימת לעיתים גם ציפייה פנימית או חיצונית לחזור מהר לשגרה, להיות “בסדר”, לא להכביד על הסביבה. כאשר העיבוד נדחה ואינו מתרחש בסמוך לחוויה, קיים סיכון שהאירועים יישארו כחוויה לא מעובדת ויתקבעו בעומק הנפש. לכן יש חשיבות למרחב שמאפשר עיבוד, גם אם חלקי והדרגתי, בתוך סביבה שמכילה ואינה ממהרת לדרוש חזרה מלאה לתפקוד.
עיבוד, הקשבה ותמיכה
אין דרך אחת נכונה לעבד חוויות כאלה, ואין תזמון אחד נכון. זהו תהליך אישי, שמשתנה מאדם לאדם. יש מי שיבחרו להיעזר באנשי מקצוע, ויש מי שיזדקקו קודם כל למרחב בטוח שבו ניתן לדבר, לשתף, או אפילו לשתוק. יש מי שימצאו את הדרך דרך שיחה, ויש מי דרך חזרה הדרגתית לחיים ואמון מחודש בהם. העיבוד יכול להתחיל סמוך לאירוע, והוא יכול להופיע גם זמן מה אחריו.
בשיחות שמגיעות אלינו חוזרים נושאים כמו תחושת בדידות, קושי לתאר במילים את מה שהיה בשטח, ולעיתים צורך להתחיל ממילים בודדות. לפעמים אנחנו מזמינים גם שתיקה משותפת, או מאפשרים להיות רגע בלי צורך להסביר. לעיתים ניתן מקום לשיתוף ראשוני, ולעיתים גם הכוונה עדינה לאפשרויות נוספות של קבלת עזרה, בהתאם למה שמתאים לאדם באותו שלב.
העזרה הראשונה הנפשית של ער״ן משמשת כמרחב זמין, אנושי ולא שיפוטי, שבו ניתן לעצור לרגע ולהניח את המשא. מרחב שמאפשר להיות, לדבר או לשתוק, בלי צורך להחזיק הכול לבד. לעיתים זהו צעד ראשון של שיתוף, ולעיתים זו עצירה חשובה בתוך תהליך רחב יותר.
בתוך קו התפר שבין זיכרון לעצמאות, מתחדדת גם היכולת שלנו כחברה לא רק להמשיך, אלא להקשיב למה שנשאר, ולאפשר לו מקום.
את המאמר כתבה ד"ר מיכל לב ארי, מנהלת של שירותי ער"ן באינטרנט
