ימי זיכרון לאומיים מפגישים רבים מאיתנו עם תחושת אובדן, גם כאשר היא אינה אישית וישירה. לצד זאת, יש מי שנושאים כאב קרוב וממשי. בתוך המרחב הזה נוצר אבל קולקטיבי, חוויה משותפת שבה הפרט והחברה שזורים זה בזה. הכאב נע בין הסיפור האישי לבין הסיפור הלאומי, והוא מתקיים לא רק דרך מה שאירע, אלא גם דרך האופן שבו אנו זוכרים, מציינים וממשיכים לשאת אותו יחד. בתוך כך נשמר כבוד עמוק לעבר ולזיכרון של מי שאינם, והזיכרון הזה מהווה חלק מרכזי מהבסיס שעליו נשען החוסן שלנו כחברה.
זיכרון שעובר מדור לדור
הזיכרון הקולקטיבי אינו נשאר בעבר, אלא חי בתוכנו ונע בין דורות. כבר במקורות אנו פוגשים קריאה לזכור ולספר את סיפור יציאת מצרים, שנות הנדודים במדבר, והמעבר מעבדות לחירות, שנאמר עליו שבכל דור אדם רואה את עצמו כחלק ממנו. כך גם זיכרון חורבן ירושלים והגלות, שנשמרים לאורך הדורות. אל אלו מצטרפים זיכרונות קרובים יותר, כאבם של מי שנספו בשואה, קהילות שנכחדו, ונופלי מלחמות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. גם מי שלא חוו את האירועים הללו באופן ישיר גדלים לתוכם, דרך סיפורים, טקסים, שיח משפחתי וציבורי. כך מתעצבת תחושת המשכיות רגשית, שבה העבר ממשיך לחיות בהווה. בתוך רצף זה מתפתח גם כוח עמוק של היצמדות לחיים, דחף להיבנות, להמשיך ולחפש משמעות גם מתוך אובדן.
בין יחד ליחיד
אבל קולקטיבי אינו נחווה באופן אחיד. יש מי שמרגישים חיבור עמוק, יש מי שחווים מרחק, ויש מי שמוצפים בעוצמה. הטקסים הלאומיים, הצפירה, השיח הציבורי, יוצרים מסגרת שמאפשרת לעצור ולהרגיש יחד, להעניק משמעות ולחבר בין עבר להווה. אין דרך אחת נכונה להרגיש בתוך אבל משותף, והחוויה האישית אינה חייבת להתיישר עם הציפייה הסביבתית. דווקא היכולת לאפשר מגוון תגובות בתוך מרחב משותף היא חלק מהחוסן החברתי, היכולת להחזיק יחד תחושת שייכות מבלי לוותר על הייחוד של כל אדם.
להחזיק כאב ולהמשיך
האבל הקולקטיבי בישראל מתקיים בתוך מציאות של רצף אירועים מתמשכים, מטלטלים ומורכבים, שאינם תמיד מאפשרים סגירה מלאה. הוא מצטבר, נשזר בתוך החיים, ולעיתים מלווה בתחושת עייפות רגשית. ובכל זאת, בתוך הרצף הזה מתקיימת היכולת להמשיך לשאת את הזיכרון מבלי להישבר תחתיו.
העזרה הראשונה הנפשית של ער״ן משמשת כמרחב זמין, אנושי ולא שיפוטי, שבו ניתן לעצור לרגע ולהניח את המשא. מרחב שמאפשר להיות, לדבר או לשתוק, בלי צורך להתאים את עצמך למה שנכון לאחרים. בתוך חוויה קולקטיבית, מתאפשר גם מקום אישי, שבו כל אחד יכול לפגוש את האבל בדרכו. כך, בתוך קו הזמן הארוך של זיכרון והמשכיות, מתגלה גם היכולת שלנו כחברה לא רק לזכור יחד, אלא לאפשר לכל אחד להרגיש ולעבד בקצב ובאופן שמתאים לו.
את המאמר כתבה ד"ר מיכל לב ארי, מנהלת של שירותי ער"ן באינטרנט
