החגים מצטיירים הרבה פעמים כתקופה של ביחד. שולחן מלא באנשים, משפחה שמתכנסת, חברים שנפגשים, ארוחות, ברכות, תמונות וחיוכים. אבל לא כולנו חווים את החגים ככה.
יש מי שמגיעים לחג לבד.
יש מי שאין להם עם מי לחגוג.
יש מי שהתרחקו מהמשפחה או מהחברים.
יש מי שאיבדו אדם שהיה חלק משמעותי מהחיים שלהם.
ויש גם מי שיושבים סביב שולחן מלא באנשים ועדיין מרגישים לבד.
בדידות בחגים יכולה להיות כואבת במיוחד, דווקא משום שסביבנו נדמה שכולם ביחד.
כשנדמה שלכולם יש עם מי להיות
בימים רגילים, אולי קל לנו יותר להתעלם מתחושת הבדידות. אנחנו עובדים, לומדים, עסוקים, פוגשים אנשים או פשוט עוברים ממשימה אחת לאחרת.
אבל בחגים הקצב משתנה. יש פחות שגרה, יותר זמן פנוי, יותר מפגשים משפחתיים וחברתיים ולכן גם התחושות שלנו יכולות להיות חזקות יותר.
אנחנו רואים אנשים מתארגנים לארוחות חג, מזמינים חברים, נוסעים למשפחה או מעלים תמונות לרשתות החברתיות. ואם אנחנו לא חלק מזה, הפער יכול להרגיש גדול מאוד.
אפשר להרגיש לבד גם כשאנחנו לא לבד
בדידות אינה תלויה רק במספר האנשים שנמצאים סביבנו. אפשר לשבת בארוחת חג עם המשפחה ועדיין להרגיש שאין אף אחד שבאמת רואה אותנו או מבין מה עובר עלינו.
אפשר להיות מוקפים בחברים ולהרגיש שאין לנו עם מי לדבר באמת.
ואפשר אפילו להיות בזוגיות או בתוך משפחה ולהרגיש בודדים.
בדידות היא במידה רבה התחושה שיש פער בין הקשרים שאנחנו רוצים וצריכים שיהיו לנו לבין הקשרים שאנחנו מרגישים שיש לנו בפועל.
לכן לפעמים דווקא המפגש החברתי מדגיש את הבדידות. אנחנו רואים אחרים מדברים וצוחקים, ובתוכנו עולה המחשבה, "למה אני לא מרגיש/ה ככה?"
כשהחג מזכיר לנו מי חסר
חגים הם גם זמן של זיכרונות.
אנחנו יכולים להיזכר באדם שהיה איתנו בשנים קודמות ואיננו עוד.
מישהו קרוב שנפטר או נפטרה, או יצאו מהחיים שלנו.
בבן או בת זוג שנפרדו מאיתנו.
במשפחה שהתרחקה.
בחברים שכבר לא נמצאים בחיינו.
בתקופה שבה הדברים היו נראים אחרת.
החג עצמו לא בהכרח יוצר את הכאב, אבל הוא יכול להגדיל אותו. השולחן, המאכלים, המסורות והמפגשים יכולים להזכיר לנו את מה שהיה פעם. ולפעמים הגעגוע מגיע דווקא ברגע שבו כולם מסביב שמחים.
אפשר לשמוח ולהתגעגע באותו זמן. אפשר ליהנות מארוחת החג ובכל זאת להרגיש חסר. אין צורך לבחור איזה רגש הוא "הנכון".
ומה אם אין לנו לאן ללכת?
לפעמים הבדידות מאוד מוחשית.
אין הזמנה.
אין משפחה קרובה.
החברים עסוקים עם המשפחות שלהם.
ואנחנו מסתכלים על הימים הקרובים ולא יודעים איך נעבור אותם.
במצבים כאלה אנחנו יכולים להתחיל להתרחק עוד יותר.
אולי לא נרצה להטריח אחרים.
אולי נתבייש לומר שאנחנו לבד.
אולי נחשוב שאם מישהו באמת היה רוצה שנהיה איתו, הוא כבר היה מזמין אותנו.
אבל לפעמים אנשים פשוט לא יודעים מה עובר עלינו. אפשר לתת למישהו הזדמנות להיות שם עבורנו.
אפשר לשלוח הודעה פשוטה: "מה שלומך? אולי ניפגש בחג?", או אולי, "אני קצת חושש/ת להיות לבד בחג. יש לך זמן לדבר?"
אנחנו לא חייבים להסביר הכל.
לא חייבים שיהיה חג מושלם
כשאנחנו לבד בחג, יכול להיות שנרגיש שאנחנו צריכים "לייצר" לעצמנו חג.
אבל לא חייבים. אפשר גם להחליט שהחג הזה יהיה פשוט:
לבשל משהו שאנחנו אוהבים.
לצאת להליכה.
לראות סרט.
להתקשר לאדם קרוב.
לשמוע מוזיקה.
לצאת מהבית ולהיות במקום שיש בו אנשים.
המטרה אינה בהכרח להפוך את החג למושלם. לפעמים המטרה היא פשוט לעבור אותו בצורה שתהיה לנו קצת יותר טובה.
אפשר גם ליצור קשר קטן
כשאנחנו מרגישים בודדים, המחשבה על "להכיר אנשים חדשים" יכולה להרגיש גדולה מדי. לא חייבים להתחיל שם.
אפשר להתחיל מקשר אחד. הודעה לאדם שלא דיברנו איתו זמן מה, שיחת טלפון קצרה, קפה עם חבר או חברה, ביקור אצל בן משפחה.
אפילו כמה דקות של שיחה יכולות להזכיר לנו שאנחנו לא מנותקים לחלוטין מהעולם. ולפעמים קשר קטן הוא בדיוק מה שאנחנו מסוגלים לעשות כרגע.
ואם אנחנו נמצאים בתוך משפחה ועדיין מרגישים לבד?
גם כאן אפשר לנסות לשאול את עצמנו מה חסר לנו:
האם אנחנו צריכים שיחה אמיתית עם מישהו?
האם אנחנו מרגישים שלא מבינים אותנו?
האם אנחנו נמצאים בקשרים אבל לא מרגישים בהם קרובים?
לפעמים אנחנו לא צריכים עוד אנשים סביבנו, אלא קשר עמוק ומשמעותי יותר עם אדם אחד. אפשר לנסות להתקרב למישהו שאנחנו מרגישים שאפשר לדבר איתו. לא חייבים להתחיל בשיחה גדולה.
אפשר פשוט להגיד: "אני לא יודע/ת למה, אבל בתקופה הזאת אני מרגיש/ה קצת לבד."
לפעמים המשפט הזה עצמו פותח דלת.
גם ברשת לא תמיד נמצאת התשובה
בחגים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מבלים יותר זמן ברשתות החברתיות, וזה יכול להחריף את הכאב. אנחנו רואים תמונות של משפחות, ארוחות, טיולים, זוגות וחברים. וכשאנחנו כבר מרגישים לבד, ההשוואה יכולה להעמיק את התחושה.
אבל חשוב לזכור: אנחנו משווים את התחושות שלנו לתמונות שמציגות רק רגע אחד מתוך החיים של מישהו אחר.
אם אנחנו מרגישים שהגלילה רק גורמת לנו להרגיש יותר לבד, אפשר להניח את הטלפון לזמן מה ולעשות משהו שמחבר אותנו לעולם האמיתי.
ואם אנחנו פשוט לא אוהבים את החגים?
גם זה מותר. לא כולם אוהבים את האווירה המשפחתית. לא כולם מתחברים לארוחות גדולות, למפגשים ממושכים או למסורות משפחתיות.
ולפעמים יש לנו סיבות טובות לכך שהחגים מעוררים בנו קושי. אנחנו לא חייבים להעמיד פנים שאנחנו נהנים, אפשר להציב גבולות, אפשר לקצר ביקור, אפשר לקחת זמן לעצמנו, אפשר לבחור עם מי אנחנו רוצים להיות.
ואפשר גם ליצור לעצמנו מסורות חדשות שמתאימות לנו יותר.
מותר לנו לבקש חברה
יכול להיות שזה קשה לנו לשתף ולומר, "אני לא רוצה להיות לבד."
אנחנו עלולים לחשוב שזה מביך. שאנחנו נראים חלשים או שאנחנו מעמיסים על אחרים.
אבל הצורך בקשר הוא צורך אנושי, כולנו זקוקים במידה כזו או אחרת לקרבה, לשייכות ולהרגשה שמישהו רואה אותנו.
אין בושה להגיד שאנחנו זקוקים לחברה, אין בושה להתקשר, אין בושה לבקש שיישארו איתנו עוד קצת.
ואם הבדידות הופכת לכבדה מאוד?
בדידות מדי פעם היא חלק מהחיים, אבל כשהיא נמשכת זמן רב, מעמיקה או מתחילה להשפיע על התפקוד ועל מצב הרוח, כדאי להתייחס אליה ברצינות. בדידות מתמשכת יכולה להיות קשורה לחרדה, דיכאון, הסתגרות ופגיעה ברווחה הנפשית.
במצב כזה לא צריך לחכות שהקושי ייעלם מעצמו. אפשר לדבר עם אדם שאנחנו סומכים עליו, לפנות לאיש או אשת מקצוע, או לקבל תמיכה ממוקד סיוע.
גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה להגיד, אפשר להתחיל במשפט פשוט, "אני מרגיש/ה מאוד לבד וקשה לי."
זה מספיק.
אם החגים מעוררים בכם תחושת בדידות או מצוקה ואתם מרגישים צורך לדבר עם מישהו, אנחנו כאן עבורכם. בער"ן אפשר לקבל סיוע נפשי אנונימי בטלפון ובאינטרנט – לחצו כאן לפנייה למתנדבי ומתנדבות ער"ן
