אני חרדי/ת ויש לי שאלות וספקות

יש דברים שאני עושה כי כך חונכתי. כך נוהגים אצלנו בבית, במשפחה ובחברה שאני שייך/ת אליה.

אבל לפעמים מתגנבת לי שאלה.

לפעמים היא מגיעה אחרי משהו קשה שקרה, בעקבות שיחה, ספר או משהו שקראתי… המחשבה פשוט מתגנבת פנימה. ואז, יחד עם השאלה, מגיעה גם תחושת אשמה: אולי אסור לי לחשוב ככה. אולי משהו באמונה שלי לא בסדר. החשש שאם אתחיל לשאול, אין לדעת איפה זה ייגמר.

אנחנו חופשיים לחשוב, דרך השאלות אנחנו יכולים לחזק את מה שכבר קיים בנו, או לגלות דרכי חשיבה חדשות. אין סיבה לפחד מהשאלות שלנו – הן לא מגיעות סתם, אלא מתוך רצון אמיתי להבין, לברר ולא רק לקבל דברים כפי שהם.

אפשר להיות חרדי ולהאמין, ועדיין לא להבין הכול. אפשר לקיים מצוות ולשאול למה. אפשר לאהוב את המשפחה, את הקהילה ואת דרך החיים, ובכל זאת להרגיש בתוכנו שיש דברים שלא מסתדרים.

לפעמים אנחנו לא רוצים תשובה מהירה, וגם לא רוצים שמישהו ייבהל מאיתנו. אנחנו רק רוצים לחיות בשלום עם השאלות שלנו.

שאלות על אלוהים

יש שאלות גדולות וכלליות שקשורות באמונה, ויש גם שאלות קטנות יותר שנוגעות להלכות ולפרטים של היום יום. איפה אלוהים היה ברגעים הקשים שעברו על עם ישראל? איך דבר כזה יכול לקרות? למה אנשים טובים סובלים? למה התפללתי כל כך ושום דבר לא השתנה? ולצד זה עולות גם שאלות יומיומיות יותר: למה אלוהים ציווה לנו דברים כאלה או אחרים.

אלה שאלות גדולות, ומאחוריהן יש לפעמים רגשות פשוטים של כעס, התנגדות, ייאוש וחוסר אונים. לא תמיד מי ששואל שאלה על אלוהים מחפש תשובה. לפעמים הוא מחפש מקום להניח את הכאב. יש משהו מבלבל בכעס על אלוהים. הרי אם אני כועס/ת עליו, אולי זה אומר שאני עדיין מצפה ממנו למשהו. אם אני שואל/ת איפה הוא היה, אולי זה מפני שחשוב להאמין שהוא שם.

לפעמים השאלות הקשות ביותר נולדות דווקא במקום שבו הייתה אמונה גדולה.

לא חייבים למהר לפתור אותן. לא כל כאב צריך מיד הסבר, ולא כל שאלה זקוקה לתשובה באותו היום.

שאלות קיום ההלכות

יש הלכות שאני מקיים/ת כי אני מבין/ה אותם, מאמין/ה בהם ורוצה אותם בחיים שלי.

ויש דברים שאני עושה כי כך עושים. כי כולם עושים ורואים, כי אחרת ישאלו שאלות, כי ההורים ייפגעו, כי זה עלול להשפיע על השידוך וכי אני מפחד/ת ממה שיקרה אם אבחר אחרת.

לפעמים קשה לדעת איפה נגמר הרצון שלי ומתחילות הציפיות של כולם.

לא כל כלל בהלכה הוא כפייה, ולא כל מסגרת היא דבר רע. מסגרת יכולה לתת ביטחון, שייכות, דרך ומשמעות. אבל גם בתוך מסגרת טובה אפשר לפעמים להרגיש שאין מספיק מקום למה שאני חושב, מרגישה או רוצה.

ואז עולות שאלות: מה מתוך החיים שלי באמת נכון לי? מה אני עושה מתוך אמונה? מה מתוך הרגל? מה מתוך אהבה? ומה מתוך פחד?

אלה שאלות לא פשוטות, בעיקר כשכל החיים היו מסודרים וברורים. אבל עצם השאלה לא מחייבת לשנות דבר. לפעמים היא רק מאפשרת להכיר טוב יותר את עצמנו.

שאלות על המסגרת והתרבות

לפעמים נדמה שיש לנו בעיה עם הדת כולה ולפעמים עם חלקים קטנים ממנה, אבל כשאנחנו מסתכלים קצת יותר מקרוב ולעומק, אפשר לגלות שהכאב נמצא במקום ספציפי אחר.

לדוגמה, רב שאמר משהו שלא תאם את הציפיות שלי ממנו או שעורר בי התנגדות. מקום לימודים שבו אני לא מצליח/ה להביא את עצמי לידי ביטוי ומימוש. אולי מורים/ות או הורים עם אמונות נוקשות יותר.

האם אני כועס על אלוהים? על הלכה מסוימת? על החברה? על המשפחה שלי? על מוסד? או על אדם חרדי שפגע בי.

אלה לא אותן שאלות.

לפעמים אדם חושב שהוא מאבד את האמונה, כשבעצם הוא איבד אמון באדם מסוים. לפעמים הוא לא רוצה לעזוב את העולם החרדי, הוא רק רוצה שיפסיקו להחליט בשבילו. ולפעמים הוא אוהב את העולם שלו מאוד, אבל יש בתוכו חלקים שקשים לו.

אפשר לאהוב מקום וגם לכעוס עליו. אפשר להרגיש שייכים וגם לרצות שמשהו ישתנה.

שאלות שנכנסות לחיים הפרטיים

לא כל השאלות נשארות בבית המדרש או בשיעור. יש הלכות וכללים שנכנסים לזוגיות, לגוף, לקרבה ולמקומות הכי אינטימיים בחיים. לפעמים הם מרגישים נכונים וברורים, ולפעמים הם מעוררים קושי, בלבול או התנגדות.

יש דברים שאדם מתבייש אפילו לחשוב עליהם, ובוודאי לדבר עליהם.

מה עושים כשמה שאני מרגיש לא מתאים למה שאני חושב שאני אמור להרגיש? כשמשהו שמצופה ממני קשה לי? כשיש פער בין הגוף, הרצון, האמונה והכללים?

כשלא מדברים, השאלה לא נעלמת. לפעמים רק מצטרפת אליה אשמה.

אבל קושי עם הלכה מסוימת לא אומר שאני רוצה לעזוב את הדת. שאלה על איסור מסוים לא אומרת שוויתרתי על האמונה. אפשר להיות אדם מאמין וגם חוקר. אפשר לקיים משהו ועדיין לא להבין אותו. אפשר גם להודות שיש דברים שקשים לי.

לא כל מחשבה אומרת משהו גדול על מי שאני.

לפעמים מחשבה היא פשוט מחשבה.

ולפעמים אנחנו פשוט מפחדים מהשאלות שלנו.

אחד הפחדים הגדולים הוא לא רק מהשאלה עצמה, אלא ממה שיקרה אחריה.

אם אתחיל לשאול, איפה זה ייגמר?

אולי שאלה אחת תוביל לעוד שאלה. אולי פתאום כל מה שהיה ברור כבר לא יהיה ברור. אולי אגלה דברים שאני לא רוצה לדעת. אולי אשתנה.

הפחד הזה יכול לגרום לאנשים להילחם במחשבות שלהם. להתעלם, לדחוק, ולדחות מחשבות. לבדוק שוב ושוב אם הם עדיין מאמינים "כמו שצריך".

אבל אי אפשר תמיד לשלוט במחשבות. וככל שנבהלים מהן יותר, לפעמים הן דווקא תופסות יותר מקום.

אפשר לשאול ולא לדעת. אפשר לקרוא ולחשוב. אפשר להחזיק שתי מחשבות שונות באותו זמן. אפשר לשנות דעה ואחר כך לשנות אותה שוב.

לא כל שאלה היא תחילתה של יציאה מהעולם החרדי. לפעמים היא פשוט חלק מההתבגרות, מהחיים ומהניסיון להבין במה אני מאמין ולמה.

אז עם מי מדברים?

כדאי לבחור בזהירות.

לא כל מי שיודע לתת תשובות יודע גם להקשיב לשאלות. ולא כל אדם קרוב הוא בהכרח האדם הנכון לדבר איתו על הכול.

לפני שמשתפים, אפשר לחשוב: האם האדם הזה מסוגל להקשיב בלי להיבהל? האם הוא ישמור על הפרטיות שלי? האם הוא ינסה להבין מה עובר עליי, או מיד ינסה לשכנע אותי  או לחפש פתרונות עבורי?

לפעמים הכתובת תהיה רב או רבנית שסומכים עליהם. לפעמים בן משפחה, חבר או חברה. לפעמים איש או אשת טיפול שמכירים ומבינים את העולם החרדי.

ולפעמים דווקא אדם שלא מכיר אותי יכול להיות הכתובת הראשונה. מקום שבו אפשר לומר את מה שאי אפשר לומר לאף אחד אחר, בלי להסביר מי אני ובלי לחשוש מה יקרה אחר כך.

לא תמיד צריך עצה. לפעמים צריך מישהו שלא ייבהל מהשאלה ולא ימהר להחליט בשבילי מה היא אומרת.

לא חייבים לפתור הכול

אנחנו רגילים לחשוב ששאלה דורשת תשובה. אבל יש שאלות שאנשים חיים איתן שנים. יש דברים שמבינים אחרת בגיל 18, בגיל 30 ובגיל 50. יש אמונות שמשתנות, אחרות שמתחזקות, ויש דברים שנשארים פתוחים.

אפשר להיות אדם מאמין ולא לדעת הכול.

אפשר לקיים וגם להתווכח. אפשר להרגיש שייכות וגם ביקורת. אפשר לכעוס על אלוהים ועדיין לדבר אליו.

לפעמים דווקא השאלות עוזרות להפוך אמונה שקיבלנו לאמונה שבדקנו, חשבנו עליה ובחרנו בה מחדש.

אם השאלות מעסיקות אותך, מכבידות או מפחידות… אפשר לדבר איתנו. ער"ן מציעה עזרה ראשונה נפשית אנונימית, מיידית וללא תשלום, במסרונים (סמס), בטלפון 1201, בצ'אט ובווטסאפ דרך אתר ער"ן.

אנחנו כאן כדי לחשוב ביחד, ואתם מוזמנים לבוא עם כל השאלות.

את המאמר כתבה ד"ר מיכל לב ארי, מנהלת שירותי ער"ן באינטרנט