אם התחלת לקרוא את המכתב הזה… כנראה שקיים בתוכך שביב תקווה. אולי נדמה לך שאין מוצא, ואולי את/ה מרגיש/ה בצלילה לתהום שאין לך מושג איך לצאת ממנה. אני כותב לך כי הייתי שם. בעצם, אולי חלקים ממני עדיין שם, רק שהיום אני יודע בוודאות שיש גם חיים מחוץ להתמכרות.
אצלי זה התחיל בקטנה. מתוך סקרנות, שיעמום, ריקנות, קצת לחץ, אולי בריחה. לא קראתי לזה התמכרות. קראתי לזה "עניין", "תחביב", חשבתי שאני מגניב וזה היה נעים לי וטוב. והאמת? בהתחלה באמת הייתה לי שליטה. הייתי בטוח שכשאני ארצה אני אוכל להפסיק. שאני שולט בזה, שזה משרת אותי. שזו הדרך שלי להתמודד, לפרוק, לחיות קצת.
אבל מה שלא הבנתי אז, זה שהרגע שבו אתה אומר לעצמך "אני שולט בזה" – הוא הרגע שבו כבר איבדת שליטה.
בלי ששמתי לב, ההתמכרות הפכה לציר מרכזי וכל חיי התנהלו סביבה. כל רגע פנוי, כל מחשבה – היו מוקדשים רק לזה. לחומר, לפעולה ולמרדף. לָריגוש שחשבתי שיעשה לי טוב, שירגיע משהו בתוכי. כל פעם הבטחתי לעצמי: "ממחר אפסיק." ושוב מצאתי את עצמי בתוך ההתמכרות, שונא את עצמי, מלא חרטה וכאב.
ניסיתי להסתיר, שיקרתי, הרחקתי מעליי את כל מי שראה אותי באמת כדי שלא "יעלו עלי". הלכתי לישון נורא מאוחר, קמתי עייף עם כאבי ראש, הגוף שלי נשחק והנפש דעכה. הרגשתי שאני מתרסק לתוך בור שאין לו תחתית.
ואז, יום אחד פגשתי מישהו שהיה מכור בעצמו, בעצם… זה הוא שראה אותי. הוא מיד זיהה את המניפולציות וההצדקות. הוא הציע לעזור לי, ואני? דחיתי את העזרה שלו. כי לא רציתי לוותר על ההרגלים הגרועים שלי ולא על ההתמכרות עצמה, היא ממש הגדירה אותי.
פחדתי שאם אני אשחרר את ההתמכרות, שום דבר לא יישאר ממני. היא הייתה חלק ממני, מהאישיות, מהגוף מההתנהגות ומהמשמעות שלי. כולם כבר הכירו אותי ככה, וגם אני כבר לא ידעתי מי אני בלעדיה.
אבל אז באה החבטה.
לא פיזית אלא נפשית. פגשתי בבת אחת את התחתית. שום דבר כבר לא היה אכפת לי. מיציתי, לא היה אכפת לי למות. ובתוך הכלום הגדול הזה, היה מישהו אחד שהיה אכפת לו, שלא התייאש ממני. זה ההוא שהיה בעצמו מכור. הוא לא ניסה להציל אותי, הוא פשוט היה איתי. שתק כשהייתי צריך שקט. הקשיב כשהעזתי לדבר. לא שפט, לא לחץ. רק היה.
ולאט לאט, כמו מים שמחלחלים לאדמה יבשה, נכנסו חיים לחיים שלי. מצאנו ביחד דרכים למלא את הריק. זה לקח זמן. זה עדיין לוקח. ההתמכרות שם. אולי תמיד תהיה. אבל היום – אני לא לבד. והיום, אני לא נכנע לה.
אני כותב עכשיו מהמקום הזה… לא של ניצחון, אלא מהדרך שאני עובר, כי זה תהליך, לאט לאט אני חוזר במידה מסוימת לשליטה על חיי.
אם זה גדול עליך – זה בסדר. זה באמת גדול. אבל לא צריך להיות לבד במצב הזה. יש אנשים בעולם הזה שעברו בדיוק את הדרך הזאת, ומסוגלים לקחת אותך יד ביד, בסבלנות, למלא ביחד איתך את הריק הנוצר כשמוותרים על ההתמכרות.
אם ההתמכרות שלך קלה, או כבדה… תנ\י לעצמך סיכוי, תן לעצמך הזדמנות נוספת.
שלך,
אחד שהיה שם,
ועדיין בדרך.
