"אבל לא התנגדתי", להבין את תגובת הקיפאון בזמן פגיעה

לפעמים, אחרי פגיעה מינית, או פגיעה בכלל, אנחנו חוזרים שוב ושוב לרגע שבו זה קרה ושואלים את עצמנו:

למה לא עצרתי את זה?

למה לא אמרתי "לא"?
למה לא ברחתי?
למה לא צעקתי?
למה פשוט נשארתי שם?

ואולי גם מתגנבת איזו מחשבה שאומרת, "אם לא התנגדתי, אולי זה אומר שהסכמתי?"

המחשבות והשאלות האלה יכולות להביא איתן אשמה, בושה ובלבול. אנחנו עלולים ועלולות עשויים לכעוס על עצמנו ולחשוב שהיינו צריכים לפעול אחרת.

אבל במצבים של איום או סכנה, הגוף שלנו לא תמיד מאפשר לנו לבחור באופן מודע איך להגיב. לפעמים אנחנו לא נלחמים ולא בורחים. לפעמים אנחנו קופאים.

מהי תגובת קיפאון – FREEZE?

כשאנחנו חווים סכנה ואיום, הגוף והמוח יכולים להפעיל מנגנון הישרדות באופן אוטומטי, שעוקף את החלקים החושבים במח שלנו, האונה הקדמית.

אנחנו מכירים בדרך כלל את התגובות "להילחם" או "לברוח", FIGHT OR FLIGHT. אבל אלה אינן התגובות היחידות.

מערכת ההישרדות שלנו יכולה להפעיל גם תגובת קיפאון, מצב שבו אנחנו מרגישים שאיננו מסוגלים לזוז, לדבר, לצעוק או לפעול כפי שהיינו רוצים. אנחנו לא יכולים לברוח ולא יכולים להלחם.

זה יכול להרגיש כאילו הגוף שלנו לא מגיב לנו. המילים לא יוצאות מהפה. המחשבות נעשות מבולבלות. אנחנו מרגישים מרוחקים או מנותקים ממה שקורה.

זו לא החלטה שאנחנו מקבלות ומקבלים מתוך בחירה מודעת וחופשית. זו יכולה להיות תגובה אוטומטית של מערכת העצבים למצב שנתפס כמאיים.

למה הגוף מגיב ככה?

המוח שלנו נועד קודם כל לשמור עלינו בחיים. לעזור לנו לשרוד.

כאשר אנחנו מזהים סכנה או איום, מערכות שונות בגוף יכולות להיכנס לפעולה במהירות, עוד לפני שאנחנו מספיקים לחשוב באופן מודע על מה שקורה. אלה שלושת ה-F – להלחם, לברוח או לקפוא. Fight, flight or freeze.

אפשר לחשוב על זה כמו מערכת חירום שמנסה להתמודד עם מצב שהיא מזהה כמסוכן או מאיים מדי.

הפעלה של התגובה האוטומטית הזו לא אומרת שאנחנו חלשים או חלשות. היא לא אומרת שלא היה אכפת לנו, והיא אינה אומרת שהסכמנו.

היא אומרת שהגוף שלנו ניסה להתמודד עם מצב מאיים בדרך שבה מנגנוני ההישרדות שלנו פעלו באותו רגע.

"אבל הייתי יכול/ה להגיד לא"

אחרי שהאירוע מסתיים, אנחנו כבר נמצאים במקום אחר. אנחנו יכולים לחשוב, לנתח ולדמיין אפשרויות אחרות:

"הייתי צריך/ה לקום."

"הייתי יכול/ה להתקשר למישהו."

"הייתי צריך/ה לדחוף אותו."

"הייתי יכול/ה להגיד בצורה ברורה שזה לא מתאים לי."

אבל אנחנו מסתכלים לאחור עם הידע שיש לנו עכשיו, ושוכחים שבאותו רגע היינו בתוך מצב אחר לגמרי. בזמן איום, לא תמיד יש לנו גישה לכל האפשרויות שאנחנו מסוגלים לדמיין בדיעבד.
בזמן איום המח ההשרדותי מנהל את העניינים. המח החושב – אין לו כמעט השפעה במצבים האלה. 

אנחנו לא יכולים למדוד את התגובה שלנו ברגע של סכנה לפי מה שאנחנו חושבים שהיינו עושים במצב רגוע ובטוח.

קיפאון אינו הסכמה

זו נקודה שחשוב לומר בצורה ברורה: לא להתנגד זה לא אומר שהסכמנו.

גם שתיקה אינה הסכמה. גם חוסר יכולת לזוז אינו הסכמה. גם אם לא אמרנו "לא", זה לא אומר שאמרנו "כן".

הסכמה היא רצון חופשי וברור להשתתף במגע או בפעילות מינית. כאשר אדם נמצא במצב של פחד, קיפאון או חוסר יכולת להגיב, אי אפשר להסיק מכך שהוא רצה במה שקרה.

ולכן, אם אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים "אבל לא התנגדתי", כדאי לעצור ולזכור:

התגובה שלנו לא הופכת את מה שקרה לאשמתנו.

ומה אם הגוף הגיב באופן שלא ציפינו?

לפעמים הבלבול יכול להיות גדול עוד יותר כאשר הגוף מגיב באופן פיזי שאינו תואם את התחושות שלנו. הגוף יכול להגיב לגירוי באופן אוטומטי. תגובה גופנית אינה בהכרח רצון, הנאה או הסכמה.

הפער הזה יכול להיות קשה מאוד להבנה, במיוחד כאשר אנחנו מצפים שהגוף שלנו "יוכיח" לנו מה רצינו. אבל תגובה גופנית אינה אומרת הסכמה.

אפשר להרגיש פחד, חוסר רצון או מצוקה ובמקביל לחוות תגובה גופנית שאינה בשליטתנו. גם במקרה כזה, האחריות למה שקרה אינה עוברת אלינו.

ומה קורה אחרי שהקיפאון מסתיים?

אחרי הפגיעה, יכול להגיע שלב שבו אנחנו מתחילים לנסות להבין מה קרה. ואז האשמה והבושה עלולות להופיע:

"מה לא בסדר איתי?"

"למה לא עשיתי משהו?"

"אולי יכולתי למנוע את זה?"

"אולי זו הייתה אשמתי?"

המוח שלנו מחפש הסבר. לפעמים הוא מנסה להחזיר לעצמו תחושת שליטה בכך שהוא אומר לנו: אם רק הייתי פועל/ת אחרת, זה לא היה קורה.

אבל המחשבה הזאת, קשה ככל שתהיה, אינה הופכת אותה לנכונה. אנחנו לא אחראים לבחירה של אדם אחר לפגוע בנו.

לצד האשמה, אנחנו עשויים להרגיש בושה. אולי אנחנו מתביישים בכך שלא התנגדנו. אולי אנחנו מרגישים שהגוף שלנו "בגד בנו". אולי אנחנו חוששים שאם נספר לאחרים, הם ישאלו בדיוק את אותן שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו.

ולפעמים הבושה גורמת לנו לשתוק, לשמור הכל בבטן, מתו מחשבה ש-"אם אני בעצמי לא מבין/ה למה לא עשיתי כלום, איך מישהו אחר יבין?"

אבל לא צריך להבין הכול כדי להיות ראויים להקשבה ולעזרה. התגובה שלנו ברגע הפגיעה אינה משהו שאנחנו צריכים להתבייש בו.

לפעמים אנחנו אפילו לא מבינים מיד שזו הייתה פגיעה

קיפאון יכול להיות חלק מהסיבה לכך שלפעמים קשה לנו לתת שם למה שקרה. אולי באותו רגע לא הצלחנו להבין מה אנחנו מרגישים.

אולי אמרנו לעצמנו שזה "לא היה נורא מספיק".

אולי האדם שפגע בנו היה מישהו שהכרנו וסמכנו עליו.

אולי לקח לנו זמן להבין שהגבול שלנו נחצה.

ולפעמים ההבנה מגיעה רק הרבה יותר מאוחר.

אין דרך אחת שבה "אמורים" להבין פגיעה. מותר לנו לקחת זמן.

ומה אם אנחנו עדיין מאשימים את עצמנו?

אפשר לנסות להחליף את השאלה: "למה לא עצרתי את זה?"

בשאלה אחרת: "מה הגוף שלי ניסה לעשות כדי לעזור לי לשרוד את הרגע הזה?"

זו אינה שאלה שמוחקת את הכאב או משנה את מה שקרה, אבל היא יכולה לעזור לנו להסתכל על עצמנו קצת אחרת.

במקום לראות את עצמנו כמי ש"נכשלו" ולא הצליחו להגן על עצמם, אפשר להתחיל לראות אדם שהיה בתוך מצב קשה ופעל כפי שמערכת ההישרדות שלו אפשרה לו באותו רגע.

אנחנו יכולים להפסיק להעניש את עצמנו על תגובה שלא בחרנו בה.

אפשר להתחיל לדבר גם בלי לספר הכול

אחד הדברים שהכי קשה לעשות אחרי פגיעה הוא לפנות לעזרה. אנחנו עלולים להתבייש. לפחד שלא יאמינו לנו. לחשוש שישאלו שאלות שאין לנו תשובות עליהן. אבל אנחנו לא חייבים להתחיל מכל הפרטים.

אפשר לומר: "קרה לי משהו ואני עדיין מתקשה להתמודד איתו."

או: "אני לא בטוח/ה איך לקרוא למה שקרה, אבל זה ממשיך להעסיק אותי."

אפשר גם פשוט לומר: "אני מרגיש/ה הרבה אשמה ובושה סביב משהו שקרה לי."

משם אפשר להתקדם בקצב שלנו, עם אדם שאנחנו סומכים עליו או עם איש/ת מקצוע.

ואם אנחנו עדיין נושאים איתנו אשמה או בושה בגלל הדרך שבה הגבנו, אנחנו לא חייבים להישאר איתן לבד. אפשר לדבר, לשאול, לקבל תמיכה ולעבור את הדרך הזאת לצד אנשים שיודעים להקשיב בלי לשפוט.

התגובה שלנו ברגע הפגיעה אינה מגדירה אותנו. היא לא הופכת אותנו לאשמים. ומותר לנו לבקש עזרה גם אם במשך זמן רב חשבנו שאנחנו צריכים להתמודד עם זה לבד.