בין יום השואה ליום הזיכרון – כיצד מתמודדים עם האבל הפרטי בתוך האבל הקולקטיבי
בתקופת יום השואה ויום הזכרון לחללי צה"ל עולה מספר השיחות למוקד ער"ן מאנשים הזקוקים לעזרה, חלקם שכלו בני משפחה, חלקם פשוט בודדים ותקופת האבל הקולקטיבי מעצימה את בדידותם.
ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית בער"ן, מסבירה את המצב המיוחד של האבל הלאומי בראי האבל הפרטי
ימים טעונים הם יום השואה ויום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. ימים קשים, בהם אנו מתייחדים עם זיכרון הנספים בשואה והנופלים במערכות ישראל.
רובנו מתבוננים בימים אלו, במאורעות הקשים קצת מהצד, מזדהים אבל לא שותפים. חלקנו מכירים אנשים ש"זה קרה להם", הם איבדו את יקירם במלחמה, שרדו את התופת במחנות ההשמדה. חלק מאיתנו שמעו סיפורים מסבא וסבא. אבל לרוב, אנחנו צופים מהצד – משתתפים, אמפטיים, עומדים בצפירה, מתבוננים בתמונות, צופים בסרטי הזיכרון – ולעולם, לעולם לא מבינים מה זה אומר באמת להיות שם.
מה חש הורה שכול, ילד יתום, כיצד מתמודדים עם זיכרון המשפחה שנרצחת לנגד עיניך על ידי חיל נאצי, כיצד שוכחים את זעקות הכאב של אחיך לפלוגה שנפצעו או נהרגו בפעולה – ולא להבין למה דווקא אתה נשארת בחיים.
ימי הזיכרון שלהם נמשכים 365 ימים בשנה, אלא שהשגרה מקהה מעט את הזיכרונות האלו, מאפשרת לעסוק בדברים אחרים, מאפשרת להסיט את המחשבה. אלא שאז מגיע יום הזיכרון הקולקטיבי והוא מעצים, מגביר, מעיר את הכאב, מוציא החוצה את כל השדים הרדומים, צובע מחדש את התופת והופך אותה שוב למוחשית.
"בימים אלו חלה עליה בפניות לער"ן בתכנים הקשורים לימי הזיכרון. לעתים מדובר בתכנים הקשורים במישרין, ולעתים בתכנים אישיים ובין אישיים אשר לכאורה בלתי תלויים בתכנים אלו", אומרת ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית בער"ן.
"מניסיוננו אנו יכולים לאפיין את השיחות שמתקבלות על ידי מתנדבי ער"ן על פי שלושה סוגים עיקריים:
שיחות שהתקבלו בעיקר מהורים או בני משפחה ששכלו את ששכלו את יקיריהם לפני שנים וחיים במציאות מתמשכת של התמודדות עם האובדן. העלאת המודעות לנושא באמצעי התקשורת, מחזקת ומעצימה את חוויות האובדן והבדידות.
קבוצה נוספת כוללת אנשים שסובלים באופן כרוני מהפרעות כמו דיכאון וחרדה, העלאת נושא האובדן והאבל בתקשורת, החשיפה לסיפורים מלאי ייסורים ותמונות קשות גורמת להתגברות המצוקה הרגשית. הם למעשה, נותנים ביטוי למצוקה שלהם, באמצעות הזדהות עם השכול.
הקבוצה השלישית מדווחת על החרפת תחושת הבדידות לנוכח חגיגות יום העצמאות. לאנשים בודדים נדמה כאילו כל העולם חוגג ומבלה ורק הם נותרים בודדים. אופיו ההמוני והמתוקשר של יום העצמאות מחזק את תחושת הניכור שלהם.
התמודדות עם הטראומה והמשבר:
"אירועים טראומטיים נוטים להשאיר חותם לאורך תקופה ממושכת. אירוע טראומטי שהפר את האיזון הפסיכולוגי מביא לפגיעה בתפקוד ובאיכות החיים, חרדה, דיכאון, כאבים פסיכוסומאטיים, קשיי שינה וסיוטים, עוררות ודריכות מוגברת, זיכרונות בלתי נשלטים, כאבים חוזרים, פחדים, הימנעות מקשרים חברתיים, תחושת חוסר שליטה, חוסר אונים והיעדר כלים להתמודדות עם המצב. התגובות עלולות להופיע חודשים ואף שנים לאחר האירוע.
במקרים כאלו, נדרש באופן חד משמעי, לפנות לטיפול מקצועי, היות ואחת המטרות העיקריות לטיפול בפסיכו טראומה היא החזרת תחושת השליטה לאדם על ידי שליטה בסימפטומים המשבשים את חייב והשתחררות ממחשוב טורדניות.
התמודדות עם האובדן:
אדם המתאבל, יתמודד עם האובדן שחווה באופנים שונים, כאשר גם התגובות הקיצוניות ביותר הן טבעיות ומובנות. אחת הדרכים להקל על ההתמודדות היא עידודו של האבל להביע את תחושותיו ללא חשש מתיוג ומביקורת, האפשרות "לשחרר את המועקה מהבטן באמצעות מילים" מסייעת להפחתת עוצמת הכאב הרגשי.
תחושת בדידות ומצוקה רגשית:
ימי זיכרון מהווים גורם סיכון לאנשים המתמודדים בחיי היום יום שלהם עם בעיות רגשיות שונות כמו דיכאון, אובדן ושכול.
עבורנו הם מהווים הזדמנות לעריכת חשבון נפש אישי אמיץ, שלוקח אותנו אל מחוזות העבר למפגש עם עצמנו. השקט מן הסביבה והאבל הקולקטיבי שנכפה עלינו מחייב אותנו לא להתעלם ולהיבלע בשגרה המוכרת, אלא לעשות חשבון נפש. כך, שזיכרונות נוסטלגיים עלולים לעורר תחושות של כאב וגעגוע למה שחלף ואבד, אך זיכרונות טראומטיים צפים ועולים ומעוררים חרדה ותחושת איום.
עם השנים אנשים הופכים סנטימנטליים יותר ורגשנים. ולכן, קטנה השפעתן של ההגנות הפסיכולוגיות מפני תחושת איום וחרדה בגיל מבוגר יותר עד למצב שבו חווים רה אקטיביזציה של תחושות, חוויות ותכנים, מצב זה מביא לתחושת מועצמת של חוסר אונים בקרב אנשי גיל עמידה.
במקביל צריך לזכור כי לימי זיכרון יש השפעה חיובית ומעצימה, הם עוטפים את הפרט בסולידריות מחזקת, תומכת ומחבקת. האבלים חשים שהם לא לבד באבלם וכי העם כולו שותף לכאבם ומוקיר את קורבנם.
בעזרת אמפטיה, הקשבה ותמיכה ימי זיכרון יכולים להוות מנוף להתבוננות פנימית, ללמידה אישית, להשלמה וגם לנחמה.
זהו תפקידם של מתנדבי ער"ן, שנמצאים במרחק שיחת טלפון אחת מכל מי שזקוק לכך ביום הכי קשה בשנה, 24 שעות ביממה.
והמקרים איתם מתמודדים המתנדבים קשים ומורכבים מאוד. לאחד המוקדים התקשר גבר הנושק ל80, נשמע רהוט ואנרגטי, ומספר את סיפור חייו, סיפור ילדות קשה, ובן ששכל במלחמת יום כיפור, אשתו השתגעה בעקבות מותו של הבן, ביתם שהיתה בת עשרה ברחה מהבית והסתבכה בצרות, כיום הוא ערירי, הבת כיום בת 50 חסרת בית, חסרת עבודה, וקשריהם רופפים. הוא מאשים את המדינה שרצחה את משפחתו. הוא אינו יכול לצאת מהבית יותר, אינו מתפקד.
מקרה אחר שטופל בער"ן עוסק בבת לניצולי שואה, שעברה התעללות נפשית ופיזית בילדותה, אביה התעלל בה ובאמה. בדיעבד הסתבר שהאב היה סכיזופרן, וסבל מהתקפי זעם. שנים של טיפולים נפשיים נדרשו כדי שהיא תוכל להפחית את מידת הכעס כלפי אביה ולסלוח לו מעט. היחס החם שלה נתון לפסיכולוגית שהיא נפגשת איתה, היא מרגישה כמעט תלויה בה, אך משתדלת להתמודד גם עם כך. גאה היא במערכת יחסים נהדרת שהיא מצליחה להחזיק, משתדלת להרגיש אופטימית, או לפחות להתנהג כך.
